מדוע התאבדה דיאן ארבוס?

חדוה שפרעם

כשהתחלתי את מסעי אל תוך עולם ה"מראות" וה"השתקפויות" המפתה והממכר, המכונה צילום ניעורו בי הרבה שאלות רדומות. שאלות על משמעותה של יצירה אומנותית ועל הקשר בינה לבין השיגעון והשפיות. לעיתים נדמה לי שאינני מסוגלת להפריד את אהבתי לצילום מהשאלה 'מדוע התאבדה דיאן ארבוס?'.

STEPHEN FRANK, DIANE ARBUS WITH HER PHOTOGRAPH IDENTICAL TWINS, ROSELLE, N.J. 1966, DURING A LECTURE AT THE RHODE ISLAND SCHOOL OF DESIGN IN 1970 © STEPHEN A. FRANK

דיאן ארבוס הלכה לעולמה בשנת 1971. היא בחרה לעזוב את החיים והיא בת 48 בלבד.
את עבודותיה הכרתי בבצלאל דרך בחור אירי שבו התאהבתי, פיליפ מוס. פיליפ קנה בכול כספו (ולא היה לו הרבה) תצלום מקורי חתום של ארבוס (ילד בסנטרל פארק, עם רימון ביד).

Child With Toy Hand Grenade, Central Park, NYC, 1962 צילום: דיאן ארבוס

דרכו גם הגעתי לספר צילום שלה של מוסד למפגרים ופגועי נפש. אני זוכרת את אותו הרגע שבו פתחתי את הספר, שבו נעתקה נשימתי ורציתי לסגור אותו ולהעלים את התחושה המוזרה והלא נוחה שהצילומים העלו בי. אך ככל שהסכמתי להיות עם התחושות האלו – התאהבתי ורציתי להעמיק את ההכרות איתה.

לעיתים קרובות, אני מדברת בליבי עם דיאן ומנסה להבין מדוע התאבדה. כדי לנסות ולענות על שאלה זו, אני שואלת את עצמי מהי האיכות בצילומי הפורטרט שלה, הגורמת לטלטלה כה עוצמתית אצל המתבונן בהם?

דיאן צילמה הרבה אנשים חריגים ומעוותים. כשמתבוננים בצילומים, יש תחושה של התמזגות שלה איתם כאילו שהגבולות בינה למצולמים היטשטשו, והחריגות, המוזרויות, המומים והעיוותים הפכו לחלק מהתפישה העצמית שלה. נדמה כי היא צילמה מתוך קירבה חסרת גבולות, כאילו לא היו בה היכולת או הרצון, לייצר את הדופן השקופה שמגדירה את ה"אני" ואת ה"אחר".

צילום: דיאן ארבוס

האם התמזגות זו, היא המרחב עליו מצביעים המורים הרוחניים בו הכול אחד?
ואם כן, הייתכן שאותה אחדות הקיימת בבסיס כל הדברים היא שהפכה דווקא עבורה לסיוט?
נדמה לי, שככול שגבולותיה היטשטשו וההזדהות שלה עם מושאי הצילום שלה גברה, כך קרב אליה אובדן העצמיות שלה. ובדיוק בגלל זה תצלומיה קיבלו עוצמה גדולה יותר. המצוקה, הסבל, המוזרות שאותם צילמה חלחלו לתוכה והיוו מעין פורטרט עצמי שלה.

צילום: דיאן ארבוס

המרחב שבו מתרחשת אמנות הוא המרחב האינטימי הבודק את גבולות העצמי, את גבולות הזמן ומאתגר לתפיסה חדשה של האומן, של הצופה ושל המרחב ביניהם.
מאותו מרחב אינטימי של אמפטיה ושל התמזגות אנו יכולים לחוש לרגע את המצוקה של אותן נשים אמיצות כדיאן ארבוס, ששברו את המוסכמות והגבולות של החברה בה חיו ולא עמדו בעצמן בשבר.

דיאן ארבוס – ויקיפדיה

פוסטים נוספים באותו נושא

סגירת תפריט