"סולמות" – הצלם סבסטיו סלגדו רואה את הבלתי נראים

לחוות דבר כלשהו כדבר יפה משמע: לחוות אותו בהכרח שלא כהלכה.   – ניטשה

הייתי מבקשת לפתוח את כתיבתי, בנימה אישית. ברת מזל אני על כי נתאפשר לי לשוטט במוזיאונים ברחבי הארץ ובעולם וללקט לי מפגשים מעשירים עם יצירות אמנות מגוונות. יותר מכל השאירו בי חותמם אותם רגעים בהם עמדתי למול ציור, פסל או צילום שעוררו חוויה מכוננת של הבנה אחרת שהפציעה תוך התבוננות בם. לא ההתפעמות אל נוכח תוצר אסתטי מרהיב ביופיו אלא הסתכלות אחרת על העולם המוכר לי מזווית שלא נתתי דעתי עליה קודם לכן. סוג של חוויית גילוי שרציתי להישאר בה.

תחושה שכזו חוויתי עת צפיתי בסדרת צילומיו של הצלם הברזילאי סבסטיו סלגדו: 'סולמות', ובעקבותיה נכתבות מילים אלו.

הפרקטיקה האמנותית באמצעותה מביע סלגדו את דעתו ומחשבותיו, את ביקורתו על העוולות בחברה, היא הצילום. ההוגה סוזן סונטאג אמרה "תרומתו של הצילום תמיד באה לאחר קריאת השם למאורע. מה שקובע את האפשרות להיות מושפע מבחינה מוסרית על ידי תצלומים הוא קיומו של מצפון פוליטי רלוונטי." "התצלומים אינם יכולים לייצר עמדה מוסרית אך הם יכולים לתגבר עמדה כזאת ולסייע בבנייתה שעה שהיא נולדת ." סבסטיו סלגדו, היה שותף רעיוני לביקורת של קרל מרקס על המתרחש בעולם הקפיטליסטי הנצלני אבל הוא בחר להעביר את ביקורתו באמצעות הצילום. אופן התעוררות המחשבה הביקורתית וזווית ההתבוננות הם חלק מהחוליה המקשרת בין שניהם.

סדרת צילומיו, מצולמת בשחור, לבן, אפור ועוברת תהליך עיבוד המשווה לצילומים דוק כסוף העוטף אותה כצמר גפן. הצילומים גדולי מימדים כשני מטר על שני מטר וחלקם אף גדולים יותר, מוצגים על רקע קירות שחורים ומוארים במנורות קטנות וצרות השופכות אור רך  על התמונה ומדגישים את הנקודות הבהירות שמופיעות בצילום. הצופה הנכנס לחדר ומתבונן מרחוק בצילום, נעצר משתאה למול שרשרות פנינים מרהיבות ביופיין המשתפלות בעדינות על גבי קפלי כיסוי אפור כסוף. המכלול האסטטי ,עוצר נשימה וקורא לצופה לגשת ולחפון את שרשרות הפנינים בידיו.

אולם, ברגע ההתקרבות לצילום ותוך התבוננות מדוקדקת מתחוור לצופה שהוא נפעם בעצם מעשרות אלפי כורי זהב המטפסים זה אחר זה במרחק של שלב איש מרעהו על סולמות חבלים ונושאים על גבם את שקי עפרות הזהב, הפנינים המרהיבות.

סלגדו יוצר באמצעות הצילום "תודעה כוזבת" של יופי המתנפצת אל מול האמת והמציאות האכזרית של עבדות כורי הזהב. בתהליך של שימוש באמצעים אסטטיים, מרגיעים, הנשענים על ידע ותפיסות קודמות של הצופה, הוא מפתה אותו להתקרב ולהתבונן עמוק אל תוך המציאות ולהבין את אשר רואות עיניו ואת אשר הוא אינו יכול להתחמק ולהתעלם ממנו יותר. זהו אותו רגע של גילוי שמאפשר המרחב האוטונומי של הצילום. הניגוד שבין היופי המושלם והמפעים של המכלול לבין המציאות הקשה והאכזרית שמתגלה מקרוב בפרטי הצילום הוא זה המעורר את המחשבה הביקורתית.  מכאן ואילך מתחיל מסע של התבוננות פרשנית של הצילום והבנת מערכת יחסי הכוחות שמצויים מעבר לנמצא בצילום עצמו.

סבסטיו סלגדו, נולד ב-1944 בברזיל, וגדל בתקופה שבה פעלו והשפיעו התנועות המרקסיסטיות והסוציאליסטיות הרדיקליות באמריקה הלטינית . הוא למד כלכלה בסאן פאולו ופריז והושפע מאוד מהכלכלנים ההתפתחותיים שקשרו בין חברה וכלכלה. את דרכו העיתונאית בצילום החל במספר פרויקטים שעסקו בתנאי הדיור והמגורים בפרברי העוני בפריז ובמצב הילדים של הפליטים והמהגרים באירופה.

סדרת צילומיו "סולמות" היא סיפור מכרה הזהב הגדול ביותר בברזיל , סיירה פלאדה, בגודל של 300*400*100 קילומטר שנחצב ידנית ותופעל על ידי עשרות אלפי כורים בשנים 1986-1992. המקום צולם בעבר לפני סלגדו אך  מרבית הצילומים נעשו בצבע. סלגדו בחר, באופן מודע לצלם בשחור לבן. בניגוד לצילום דוקומנטרי שמתמקד באינדיבידואלים, חולף לרגע אבל לא באמת נכנס אל הסיטואציה אלא מצלם, מקפיא,  סצנה מאירוע משברי, סלגדו שהה עם הכורים במכרה במשך מספר חודשים וחווה יחד איתם את שיגרת חייהם כאשר היופי בצילומיו היא יכולתו להנכיח אותם מתוך הערכה ושמירה על כבודם של המצולמים.

כאשר סלגדו לוקח את המצלמה הוא יודע מה הוא מחפש בצילום. ההבנה הגיאו – פוליטית שלו והרקע הכלכלי מבצבצים מהצילום. הוא רוצה לספר סיפור של תופעה חברתית פוליטית שהיא חלק מהתפתחות גלובלית שלסלגדו יש ביקורת עליה. הוא רוצה להשתמש במצלמה כדרך לבדוק אי צדק חברתי. מאחורי הצילומים של סיירה פלאדה מסתתר הניצול של אירופה את אמריקה הלטינית. העולם המתועש המודרני הוא תוצאה של ניצול עבודת אנשים בכל העולם, על אף שהנהנים מעבודה זו הם רק מועטים. העולם המתפתח מייצר רק עבור אלה שיכולים לצרוך והם חמישית מאוכלוסיית העולם בלבד. כל האחרים, הנותרים, שיכלו לכאורה להנות מעודפי היצור, אין להם שום דרך ואפשרות להיהפך לצרכנים של מה שהם שותפים ליצורו.