משילה את הקליפות

נויה אלון

אני אוהבת להשיל את הבגדים מעלי. אוהבת להרגיש בעור את תנועת האוויר על גופי. אוהבת את החיבור של הגוף לאגלי המים שבאוויר. מרגישה איך כל הגוף שלי נושם. כשהגוף שלי ערום אני שלמה. מחוברת. אחת עם הרוח. הגוף שלי משיל מעליו את הקליפות בקלות רבה כשאני לבד עם עצמי. כשאני לא לבד יורדות קודם הקליפות של הנפש. ואחר כך הקליפות של הגוף. חשיפה. עירום. התערטלות. ארוטיקה. מיניות. השם שישמור…

צילום: נויה אלון

ללא תנאים, לא משנה מהן ההשלכות, רק מומנטום. חושפת תחושות. חושפת רגשות מעובדים. משחררת מיידעים רגשיים. בונה מבנה יציב ומרוקנת את תוכנו. כל פעם מחדש. מרוקנת בתוכי.

במסע חיי היו זמנים של עירום נפשי חורך ושורף והסתרה של הגוף. לכאורה צניעות. לכאורה תפל. והמצע לזה הוא פחד. פחד מזין אצלי הסתרות. את מה שרואים קשה יותר להסתיר. אז הורסים. מקלקלים מחביאים את הפחד מתחת לכמויות ציפורניים קסוסות וטונות של סוכרים רעים. ככה הזנתי את הפחד.

כשנכנעתי התחלתי לראות מעבר לאופק. נכנעתי לחיים האלה. הסכמתי. נחתי רגע ולקחתי מצלמה לידיים אחרי הרבה שנים שלא יכולתי לגעת בה. אלו היו שנים של כאב שהולידו בעיקר מילים. אותיות קטנות. גדולות מאד. הרבה שנים של צער עמוק. לרגע צילמתי. שוב צילמתי. שוב התבוננתי ממני החוצה. הצלחתי לצאת לרגע מעצמי. זאת הייתה מנוחה נכונה לנפש המורכבת שלי. הזכות להתבונן דרך העדשה, למצוא הרמוניה, אסתטיות ומרחב בתוכי פנימה דרך השתקפויות מחוץ לי. עירומה מכל קליפה נעלמת לתוך התמונה הגדולה.

הזמן הוא עכשיו. עכשיו הזמן. עכשיו.

נוכחת בזמן.
בָּתָוֶוֶך היה – הווה – יהיה.

שבה מִגָלוּת לְגֶאוּלָה.

ערה וזוכרת.

מתגלה. נחשפת.

מתמסרת.

מודה

פוסטים נוספים באותו נושא

סגירת תפריט