חיים פשוטים

חדוה שפרעם

בבוקר אני קמה ומנערת את השטיחים המאובקים מול הזריחה. שני מצוקים עתיקים אפורים מנתבים את האור הקולח אל הוואדי. דממה עמוקה מקיפה את הבית. רובכם לא הייתם קוראים לזה בית. עד לפני שבועיים זה היה מיניבוס קטן כזה של הסעות ילדים שהפך לבית. עכשיו עברנו אל מבנה העץ שאנו בונים לאט במו ידינו. עדיין מאוד ראשוני. אין חשמל. יש מעט מאוד מים וחמים בכלל לא. אבל יש מטבח וחצר וחדר שינה ירוק.

חדוה. צילום: ליאור מן

 

הרבה שנים אני מסתובבת עם ההרגשה שכאנושות לקחנו איזו פנייה לא נכונה, אל יעד שלא באמת התכוונו להגיע אליו. חשבנו שאנחנו מובילים את עצמינו אל סוג חיים שיש בהם ביטחון, בריאות, שפע והנאה, אבל ממש מאחורי הסיבוב חיכתה לנו התרבות המערבית ובלעה אותנו אל תוכה.

ממש לא התכוונו שכולנו נגור במפלצות בטון ושהאדמה שלנו תהיה מכוסה באספלט וחומרים תעשייתיים ושהיערות שלנו יכרתו והמעיינות שלנו יתייבשו ושבעלי החיים יכחדו בקצב המטורף הזה ושהאוקיינוסים יפלטו אל חופיהם את הלווייתנים הענקים והנבונים ששירתם מילאה את מימיהם ושהנפט השחור יזרום ממעמקי הפלנטה וישרוף אותנו רק כדי שנגיע מהר יותר לישיבה הבאה או לקנות איזה מותג בקניון.

כבר הרבה שנים, האדמה תוקפת אותי לעיתים כשאני לא מוכנה, ככה בבת אחת היא מכריחה אותי להוציא מחברת או דף או כל מה שידי יכולה להשיג באותו הרגע ואז היא מכתיבה לי ללא שהיות מילים עמוקות מלאות חמלה ואמת אודות הדברים שמתחוללים על פניה, אודות ילדיה שיצאו מדעתם והחלו להרוס את הרחם שממנה הם נולדו.

הרבה שנים ניסיתי להמשיך ולחיות את חיי. כמו יונה הנביא ברחתי. לא רציתי להביא את הבשורה לא רציתי לחיות על פיה. זה כאב לי מדי להרגיש באמת כמה זה אבוד. בחיי התחילו לקרות צעדים קטנים איטיים שפשטו מעלי לאט בהדרגתיות את האישה שהייתי. הפכתי לטבעונית, הפסקתי לנעול נעלי עור, הפסקתי לצבור ממון, עזבתי את הקריירה המבטיחה בעולם הקולנוע והטלוויזיה ולמדתי לאיטי לחיות בפשטות גדלה והולכת.

למרות כל זאת מעולם לא העליתי בדעתי שאגיע לחיות את החיים שאני חיה כרגע. מעולם לא שיערתי שיהיה לי את האומץ להותיר את "בבל" מאחור. זה פשוט קרה. פתאום קראנו באינטרנט על האדמה הזו. אמרתי לדני שאין מצב! לא רציתי לנסוע ולראות אפילו. אף דרך אינה מובילה אל השטח אין מים וגם לא יהיו! מה יש לנו לחפש שם?
דני נסע לבדו. אני חזרתי מנפאל מטרק שם הדרכתי קבוצה של "נשים מצלמות". דני אמר: "בואי ניסע, סתם בשביל לדעת גם מה לא". זה היה מיד אחרי הגשמים הראשונים, שום דבר עדיין לא התחיל לנבוט. הלכנו ברגל על המדרון. שני הצוקים האפורים הזקופים בוואדי הסתכלו עלי. התיישבתי על אבן שטוחה וגדולה ואמרתי: "כמובן שקונים!"

עכשיו כבר עברה כמעט שנה ואנחנו כאן. החיים מגלים לנו את רצונם כשאנחנו מקשיבים. אנחנו יודעים שיש משהו שרוצה להתגלות ולחיות דרך אורח החיים הפשוט הזה, אורח חיים שמפרק את המבנים הקרושים של התרבות בה גדלנו ושואל כל הזמן שאלות.
אנו קרובים מאוד אל בעלי החיים סביבנו קשובים גם להם, חיים על אדמה וסלע בסוג של ענווה והכרת תודה. נוחות הנה מצרך נדיר ביותר, לפעמים פורצת שריפה ואני כמעט נשברת לפעמים רוחות מזרחיות עזות הורסות את הגינה הקטנטנה שמתחילה לצמוח. אנחנו עובדים קשה מאוד פיזית, אבל מאושרים כמו שלא היינו מימינו.

בלילה השמים פתוחים לרווחה והירח קרוב וזוהר.
תנים ושועלים מייללים עם רדת החשכה.
ואנחנו חלק ממרקם גדול יותר שאין לנו רצון להשתלט עליו.

* חדוה שפרעם, ממקימות נשים מצלמות, מתגוררת כיום בכליל, יוצרת ומתפתחת בתחום הקדרות היפנית המסורתית.

פוסטים נוספים באותו נושא

סגירת תפריט