על מנת שאישה תתחיל לדעת את עצמה היא חייבת להפסיק להסתכל בבואתה במראה, דרך עיניים של גבר. זה כל כך בסיסי, עד שאנו לא מבחינות שאנו עושות זאת. המחשבה שהאימהות שלנו שתלו בתוכנו שאף גבר לא ירצה בנו, שלא נוכל לתפוס בעל חזק ומפרנס, שלא נהיה נאהבות, היא המורשת של הפחד וההישרדותית שלנו כנשים. כל עוד נהדק את הג'ינס בכוח על מותננו, נדחוף את כפות רגלינו לנעלי עקב דקיקות ולוחצות, נמרח את שפתותינו בליפסטיק אדום כדם, נדקיק את קולנו ונשווה לו גוון ילדותי, נטפח את מראה בת השש עשרה שלנו גם אם אנחנו בנות שישים, כל עוד זה מה שקורה, לא נוכל לדעת את עצמנו כנשים.
זה הדיכוי העצוב ביותר שאנו מקימות דרך שיתוף הפעולה חסר המודעות, עם הכוח היחיד שנדמה לנו שיש לנו: הכוח להפוך לאובייקט תשוקה מינית עבור גברים.
אם את תוהה מה היא הארשת המוזרה הזו שאת מעלה על פנייך בכול פעם שאת בוחנת את גזרתך מול הראי, את השרבוב העדין של השפתיים, הרמת הגבות והבלטת העיניים, הטלת השיער סביב מצחך, רגע הדאגה וההרגעות? כל זה הוא חלק מטקסים עתיקי יומין שהועברו אלינו במשך אלפי שנים מאימהות אימהותנו, סבתותינו ואחיותינו. טקס עתיק כשנות קיומה של האנושות, בה הגבר בעל הכוח הנו הפוטנציאל היחיד להגנה מפני סביבה מאיימת.
באופן פאראדוכסלי בחברות בהן קיים הדיכוי האולטימטיבי של נשים, מנסים הגברים להסתיר את החלקים בנשים המשדרים מיניות עבורם. הם מנסים לכלוא את מה שנדמה להם שהנו מקור המשיכה היחיד, אצל האישה. הם מזהים את השטן בדמות התשוקה המינית המכריעה אותם תחתיה. במובן הזה התפיסה העצמית שלנו כאובייקט מיני והתפיסה של אותן תרבויות מדכאות אותנו הנשים, אינן כה שונות.
מה יקרה לנו כנשים ולאנושות בכלל, אם נחליט להפסיק לשתף פעולה עם הכוחות הללו המנסים להפוך אותנו לבארביות מתוקות? מה יקרה אם נבין שהמיניות הבריאה והמקסימה
הקורנת בטבעיות מגופנו אינה קשורה בהכרח ללכידת בן זוג, אלא הנה חלק בלתי נפרד מהווייתנו הנשית האותנטית. רוב השנאה שאנו חוות כלפי עצמנו וכלפיי גופנו נובעת מהתפיסה הלא מודעת שאנו אמורות להיות מושא אולטימטיבי לתשוקת גברים. שדיינו היפות ארוזות להן בכוח בחזיות מעוצבות, התחת שלנו המהודק בגזרות מכנסיים מתוחכמות, תעשיות ענק המגלגלות מיליונים פורחות דרך הניסיון העצוב שלנו להקפיא את ההשתנות וההתבגרות הטבעית של פנינו וגופינו.
כמו בכישוף מקולל, קורי עכביש המסתירים את האמת הפשוטה, האנושות כולה מולכת שבי אחר היקסמות שיקרית שככול שהיא מנסה למכור יותר ויותר אפשרות לאהבה רומנטית, פחות ופחות אהבה מתקיימת בעולם. שנאה עצמית של גברים המכורים לאובססיביות המינית של עצמם ושל נשים שבדמיונן אינן מצליחות להיות למושא התשוקה שנדמה להן שהן אמורות להיות.
האדמה, האדמה, בוכה. האדמה נשכחה. אנחנו שגופנו שב אליה, שכול דימויי של אושר ושמחה טבעית תמיד כולל בתוכו פרחים, ציפורים ופרפרים, בשנאה העצמית שלנו וברדיפה אחר דימויים שקריים של אושר סכריני, וירטואלי, משמידים אותה. מכסים אותה את חמוקיה הדשנים, הנפלאים, בדיוק כמו שאנו מכסים את חמוקיי הנשים. שונאים את פראותה בדיוק כמו שאנו הנשים פוחדות מפראותנו שלנו.
השבוע כשעברתי ליד קניון חדש שנבנה ממזרח לחדרה על פרדס ישן. ראיתי בכיכר החדשה שנבנתה שם, עץ עשויי כולו מפלסטיק, עם עלים מפלסטיק, עם תפוזים מפלסטיק, בגודל טבעי מפלסטיק. עץ הצומח לו בכיכר מעמיד פנים שהוא עץ אמתי. זה היה כל כך עצוב.
מתי נפסיק אנחנו הנשים להיות עץ מפלסטיק ונסכים להיות לעץ השדה? הסכמה כזו יכולה לשנות את העולם.
