התקלפות

אוראל מור יוסף

שבוע ויומיים עברו מאז טקס ההתקלפות.
בעולם שחובק את מערת הזמן יודעים
ומריעים הכוכבים:
הקשבנו טוב.
מקשיבניות מצטיינות אנחנו,
ככה הולדנו מרחב שבו מי יודע מה התחולל
מי יודע מי נולד וכמה..

במהלך ואחרי הטקס שכחתי איך מדברים, לא היה רצף מחשבתי וזנחתי את הנסיון להבין.
התקשיתי עם מילים.
איבוד השליטה וההתמסרות לרגש היו כל הווייתי.

רגש זה חומר חזק. הכי חזק שאני מכירה.
ואנחנו רגש בבשר.
בשר שאוצר רגש.
כל מרקם, כל קיפול, כל זווית.

צילום: אבריאלה עמית
צילום: לאה צ'פניק

הייתה חן שמשחה אותי באדמה-
נפגשנו שוב אחרי עידנים.
את תנועות המשיחה אני מכירה היטב- מהחיבור שלי לשמנים והתקדשות.
המגע שלה היה חזרה הביתה מיידית.

צילום: אדריאנה קרן
צילום: הדס אביטל
צילום: אבריאלה עמית

הייתה ליאורי- אנחנו עובדות כבר זמן יחד.
היא מובילה את הצלמות שלה, מלמדת את אומנות העין השלישית של הלב- הלא היא עדשת המצלמה, ואני מגיעה כשהיא קוראת לי-
להיות מוזה שלא עושה פוזות למצלמה.
אין פוזות למצלמה.
יש עור חשוף.
יש לב פועם מתחת לעור.
כאב, פצע מדמם.
רגשות שעולים ויורדים במורדות הבשר נפתחים עם הנקבוביות לעולם.
אין צפייה שמישהו יעשה עם זה משו.
לא צריך להקל.
לא לעזור.
בטח לא להגיד שיהיה בסדר,
שיעבור.
אם זה בא מבפנים אפשר להתקרב. אפשר להתחבק. אני אוהבת להיפגש. קרוב, חשוף.

צילום: אבריאלה עמית

זה זמן שאני מוזה לצלמים. כמה שנים.
והמפגש עם ליאור היה מפגש אבולוציוני שלי בתחום הזה, שביקשתי לי שיהיה חלק מהיצירה והפרנסה של חיי.
אבולוציה שמיימית, מתבקשת.
מקום שהוזמנתי אליו שוב ושוב ואיפשר לי להביא את פרי החקירה והיצירה האישית שלי- עולם הכאב והרגש.
וההבעה שלהם.

צילום: אדריאנה קרן

חן וליאור ואני.
והנשים המופלאות, הנוף שהיה מולי, מוזות בעצמן. שהקליקו בלחיצות אין סוף על כפתורי המצלמות והיו עוד מימד סאונד מקביל, גאוני, לשירת הלוויתנים וטום יורק שהושמעו ברקע.
למה אני נחשפת?
איך יש לי אומץ?
אני נשאלת שוב ושוב.
לאפשר לעצמי לראות, ולהיראות תוך עדות, אמיתית- שלא מנסה לשנות, שלא מתערבת, שלא מתיימרת לדעת משהו על משהו
זוהי מתנה עצומה וגדולת מימדים שאני מקבלת ונותנת.
זה ריקוד יפהיפה.
ביני לבין הנוכחים.

 

מרחב של עדות הוא מרחב יקר לי, מרחב שאני מתגעגעת אליו כנשמה בעולם הזה.
ליאור מלמדת את התלמידות שלה להיות עדות, לתת לרגש לקחת, עד למקום הפשוט והלא פשוט, בו מתחולל פרא החיים ואין צורך לעשות דבר, הוא קורה, אל מולינו.
חן ניצחה על המרחב ביציבות מרטיטה.
הנוכחות שלה הייתה לי הזכרות.
מתוך האוקיינוסים שהערנו, מדי פעם הרמתי את ראשי הסתכלתי עליה והבנתי שהספק מיותר. אני יכולה להפסיק להטריד את עצמי, אני יכולה לעזוב אותי להיות.

האדמה עצמה היא בשר.
אנחנו בוחשים בה והיא בנו.
מדברת, לוחשת לנו, גם למי שחושב שהוא לא שומע.
לתת מרחב ומקום למה שיש.
בלי למהר לשנות
בלי "לטפל"
לאפשר לאדם את החוויה הכל כך חזקה ואינטימית שיש לו עם החיים, עם האדמה, עם הרגש של עצמו בלי להיבהל, בלי לפחד מזה.
מתוך ההבעה הדברים משתנים, כך מעצמם.
וזה מה שחן הנכיחה לי.
את הדבר החי שאני חוקרת בימים אלו.
את הלחישה של האדמה לעשות מקום למה שיש ולהישאר יציבה בתוכי.

צילמה Avriela Amit

 

אני הייתי יציבה בתוך ההבעה הרגשית שעברה עליי, וחן הייתה יציבה בעדותה.
וכך הידע זרם.
ידע עובר דרך רגש.
אם אני לא מרגישה את מה שאני יודעת הידע לא עובר.

האירוע הזה והתמונות שחלקן כאן לפניכם ויש עוד רבות, הוא תזכורת נצחית בשבילי.
תזכורת למהלך הרגש.
לגעת בו.
לתת לו לחולל.
אנחנו לא באמת צריכים הכרה של מישהו אחר, אישור או מרחב שיתופי כדי להביע רגש.
הבעת רגש איכותית וטובה היא מעבר למילים, ביני לבין עצמי.
לא עניין של אף אחד ואל לי לסבך את עצמי בצפייה או בתלות שמישהו יכיל אותי.
זה עניין של אישור עצמי שאליו אנחנו כמהים.

צילמה Adriana Keren

 

אז למה מול אנשים?
כי אני יכולה.
כי אני יכולה להביע בלי בושה ובלי הדאגה איך יגיבו. בלי להעמיס על הצופה שצריך לעשות משהו.

כי אני לומדת להפריד חוויה של כאב ורגש דחוס מפרשנות של חוסר הצלחה או הסקת מסקנות שמשהו הולך לכיוון לא נכון, לא טוב, שאני עושה משהו לא בסדר.
.
ואני רוצה שזה יגדל.
שהחופש הזה יגע בעוד אנשים.

תודה.
תודה.
כל כך תודה.
לליאור, לחן, לחיים שמצאו והמציאו אותנו יחד.
ולחבורת הנשים שנכנסה ללב שלי.

צילמה Adriana Keren

פוסטים נוספים באותו נושא