ספר עב כרך וכבד משקל מציג תקופה בת 15 שנה מחייה המקצועיים והאישיים של אחת הצלמות המפורסמות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, אנני ליבוביץ' (ANNIE LEIBOVITZ PHOTOGRAPHER'S LIFE 1990-2005, RANDOM HOUSE, 2006)
הצילומים בספר מסוננים היטב שכן כמות הצילומים שיצרה לא באמת ניתנת לתיאור ופרסום בספר אחד. רק כשהחלה לעבוד על הספר, העמידה קירות שלמים מלאי הדפסות נבחרות של עבודותיה ורק אז החלה להבין איזו כמות אדירה של צילומים היא צילמה במהלך תקופה זו. "אם נעשה את הספר הזה, כמה גדול הוא יוכל להיות?" היא שואלת ספק בתמימות, ספק בידיעה עצמית בהירה.
מבחינתה, החיים הם חיים מבעד לעדשה, מעניין אותה מאד מה הסיפור שנולד מכל תמונה ותמונה ולכן היא מתקשה להגיד "לא" לפרויקטים… והם סוחפים ותובעניים, דורשים זמן, התמסרות והתמדה ובמקרה של אנני, גם כישרון יוצא דופן.
"צלמים גדולים באמת לא יכולים להפסיק לצלם", היא מספרת, "הם עושים את זה כמו שאחרים אוכלים ונושמים. כל חיי הם המצולם שלי, בין אם אני במשימת צילום, מתעדת את המשפחה שלי, נמצאת במדינה זרה או מצלמת את בהונות הרגליים שלי."
דיפדוף בספר חושף צילומים בסגנונות שונים, מתקופות שונות ובעיקר משלב את הקריירה הנוסקת לשחקים לצד משפחתה וסיפורה האישי.
בכדי להבין את גודל עשייתה, כדאי להכיר קצת את עברה.
אנני גדלה עם חמשת אחיה ושני הוריה באינסוף נדודים. הם עברו מבסיס חיל אויר אחד לאחר, עברו דירות בלי סוף, גרו וישנו במכונית, אמה ואביה נהגו ברכב לפי תור וכך המשפחה שחייתה ברכב הפכה למרכיב היציב בחייה אל מול הנוף המשתנה.
"תמיד אהבתי מכוניות, את נכנסת לאוטו ונוסעת, הגוף שלך במקום אחד והמוח חופשי לרחף לו". עוד היא מוסיפה מנסיונה האישי, "מי שגדל באוטו, קל לו להיות אמן כי ראה את העולם דרך מסגרת, תמונה מוכנה (חלון הרכב)". אמה נהגה לתעד את המשפחה, לפתח את התמונות ולתלות אותן בכל מקום, זה היה חשוב לה. היא ואחיה היו כ"כ רגילים לזה, עד שהמצלמה הפכה לחבר נוסף במשפחה.
ב-1967 נשלח אביה לוויטנאם למלחמה, הדבר יצר קרע גדול בקרב בני המשפחה, לאחר מכן הוא נשלח לפיליפינים ואנני הגיעה בעקבותיו. היא קנתה מצלמה ולא ממש ידעה איך להשתמש בה. במצלמות של הדור הקודם, עם הפילם, היה מן מדד לאור ולדיוק הצילום ע"י קווים שסימנו אם הצילום חשוך או בהיר מדי והיה עיגול שסימן את נקודת האמצע. אנני, שלא למדה צילום, השתמשה בנתונים הללו וכל פעם שהמחוג הצביע על העיגול, הבינה שהחשיפה נכונה וצילמה, היא הסתובבה בבסיס וסביב לו, צילמה והדפיסה בחדר החושך החובבני של הבסיס.
חלומה היה ללמד אמנות, אך בשלב מאד מוקדם הבינה שבכדי ללמד אמנות, עליה להיות אמנית בעצמה. במסגרת לימודיה במכון סן פרנסיסקו לאמנות, לקחה קורס קיץ לצילום ושם למעשה נוצר הקליק בינה לבין עולם הצילום. היא אהבה לצאת, להסתובב, לצלם ובעיקר אהבה את המיידיות של התוצר. היא למדה מתוך הספר של הנרי קרטיה ברסון שהמצלמה למעשה יכולה לתת לך רישיון לצאת לבדך אל העולם הגדול ובתוך כך לדעת שיש לך מטרה! זו הייתה תגלית מכוננת בתחילת דרכה המקצועית. לימים, הפכה אנני ליבוביץ' לצלמת הראשית של המגזין המוביל – הרולינג סטון. צילומיה כיכבו בשער ולצד כתבים מפורסמים, פורסם שמה, שהלך וגדל מפרויקט לפרויקט. 
"כדי שהצילום יהיה כמה שיותר טוב, אני חייבת להיות בתוכו, הוא חייב להיות סביבי, את הופכת להיות חלק בלתי נפרד מזה". אנני הייתה מצטרפת למצולמים שלה לעתים גם לכמה ימים וכך העמיקה את ההבנה שלה לגביהם, התמזגה איתם ואף הפכה לשקופה, הרבה מהמצולמים מעידים עליה שכלל לא שמו לב מתי צילמה, גם כשמדובר בצילומים אינטימיים וחושפניים למדי. היא ידעה להתאים את עצמה למצב ולאנשים שסביבה.שוורצנגר תאר שהיא מיהרה להתאים עצמה לעולם פיתוח הגוף, ידעה איך לדבר עם השרירנים ולתת להם הרגשה טובה. "היא יודעת להתגנב פנימה ולהפוך לחלק מהחיים שלך. פתאום אתה כבר לא שם לב שהיא מצלמת ומתעדת הכל. אנני הייתה איתך בכל מקום אבל לא אמרת לה – תסתלקי מפה, את מפריעה לי… תמיד הרגשת שהיא אחת מהחבר'ה."
אני מדפדפת ומזהה דיוקנאות ידועים של מפורסמים רבים מהסצינה ההוליוודית, דוגמניות, כוכבי רוק ומוסיקאים לצד פוליטיקאים ואנשי הגות. אנני הפכה מפורסמת כצלמת נועזת של דיוקנאות של ידוענים. "היא מטביעה את החותם האישי שלה על כל צילום", כך מעידה אנה וינטור, העורכת הראשית של מגזין "ווג" ששכר אף הוא את שירותיה בתמורה לתשלום רב. "אפשר לראות תמונה שלה ואין סיכוי שמישהו אחר צילם אותה."
באחד הדפים תמונה מפורסמת ללא פנים. מדובר בצילום ההיריון המפורסם של דמי מור כשבן זוגה ברוס וויליס אוחז בבטנה. צילום של הרמוניה, אישה במערומיה בבטן מלאה של היריון מתקדם אוחזת בביטנה ומאחוריה האיש שאיתהה אוחז בביטנה בידיים שיוצרות צורת לב. זוית קסומה מגובה הבטן ותחושה של התמזגות קסומה.
במקביל מעידה ליבוביץ' שהחלה במקצוע הזה בגיל כ"כ צעיר שהחיים של אחרים באמת נראו הרבה יותר מלהיבים והרפתקניים וכשאתה חושב שאתה חי את החיים האלה, אתה שוכח לבנות לך חיים משלך". כיום, היא מודה לאל שיש לה ילדים שהכניסו לחייה קצב כלשהו, המקצוע סחף אותה כ"כ שרק בגיל 50 היא הבינה שעוד לא הפכה לאמא ואת ביתה הראשונה ילדה בגיל 51.
בתחילתו של הספר אנו נחשפים לאישה מעניינת עם פנים עזות, שוכבת בבגדיה ונעליה על מיטה מלאת ספרים ודפים מתבוננת אל המצלמה הנראית מוכרת לה כ"כ. בצד המיטה מכונת כתיבה. אישה זו חוזרת בתמונות שוב ושוב במיקומים שונים, מזוויות שונות, בבגדים וגם ללא, מדובר בסוזן סונטאג, אחת הסופרות וההוגות הגדולות של זמננו, שהייתה בין השאר גם אהובתה של אנני ליבוביץ' במשך שנים רבות.
סוזן, שמופיעה בספר כל מספר צילומים לאורך חייהן המשותפים וגם בזמן מחלת הסרטן שתקפה אותה ומתועדת עד יום מותה, הייתה אדם חשוב בחייה של אנני, היה להן קשר רגשי-אינטלקטואלי שהיה חשוב מאד לשתיהן. בשלב הזה, אנני כבר הייתה צלמת מאד גדולה ומפורסמת וסוזן שהייתה אישה של מלים – השלימו זו את זו, למדו זו מזו וייצגו זו לזו צדדים שלא נחקרו קודם.
אנני מספרת שכשנכנסה למערכת היחסים הזו, הרגישה שרוצה את קרבתה של האישה הגדולה הזו בכדי לקדם את היצירה שלי למקום טוב יותר. לסוזן היה אינטלקט אדיר, היא יכלה לדבר ולראות את עבודתה של אנני כמו שאף אחד לא הצליח לפניה. סוזן אהבה את יצירותיה של אנני ותמיד ניסתה לדחוף אותה שיצירותיה יהיו רציניות יותר.
סוזן הייתה מעורבת מאד במלחמה שהתקיימה בסראייבו ולקחה איתה את אנני שהחלה לתעד רגעים קשים מאד בחייהם של המקומיים. החוויה החזירה לאנני את הפרספקטיבה הנכונה שכן מסראייבו, חזרה לצילומים של ברברה סטרייסנד ופתאום ברברה כבר לא נראתה כ"כ רלוונטית, מאיזה כיוון לצלם אותה כבר לא נראה היה כ"כ חשוב…
יש הטוענים כי אנני ידעה כיצד לצלם את האנשים כך שהצילום יספר לצופה מי הם. היא הביאה לצילום מימד אחר לגמרי, היא הראתה את הצד האנושי של מצולמיה ומצאה את הדרכים להראות את האנשים האלה ולמקם אותם בהקשר רחב יותר. יחד עם זאת, מעידה אנני על עבודתה שהיא לא קונה את הרעיון שדרך צילום אחד הצליחה להעביר את אופיו של מישהו ממצולמיה, העבודה שלי, אומרת אנני היא לבטא את האנשים דרך צילום.החיים הרבה יותר מורכבים וגדולים מהרגע החד מימדי הזה… מבחינתה היא בהחלט לא מצליחה לבטא את המהות של מצולמיה ואפילו לא לגמרי מאמינה שאפשר לצלם את פנימיותו של אדם. מדובר בשבריר של דקה, מצולם שמודע למצלמה וצלם ששולט במצב. יש אנשים שלא רוצים לחשוף את מה שנחשב בעיניהם למהות שלהם, הם רוצים לחשוף "פרסונה", שזה משהו אחר לגמרי. "מה שאני עושה כצלמת זה לצלם פיסה קטנה שלהם, רגע קטן, זה מפגש של כמה דקות, עוברי אורח אחד בחיי האחר".
בזמן די קצר הלכו לעולמם שתי דמויות משמעותיות בחייה – אהובתה, סוזן ואביה, סאם. את שניהם היא תיעדה, לא פחדה להישיר מבט למקרי המוות שקרו בחייה, לאובדן הכל-כך משמעותי. דרך המצלמה הביאה אנני פיוטיות לאובדן האישי שלה – סוזן, אהובתה, הייתה פה ועזבה ואילו לאנני נשארעוד זמן כאן עם היצירה שלה, ועם שלושת בנותיה – שרה הבכורה, ושתי התאומות סאם וסוזן שנקראו על שם האנשים היקרים שאיבדה. בעקבות האובדן כך היא אומרת, הסתבר לה שהיצירה שלה היא מערכת היחסים הגדולה של חייה.
