צילום ומחול, עולמות שונים במהותם. צילום לוכד שבריר זמן, מגיש לנו אותו בקפסולה. מחול הוא אמנות ההשתנות – מתקיים רק על משך זמן. צילום המחול מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, להקפיא ולארוז חוויה של תנועה. הרבה רגעים המצולמים אי אפשר באמת לראות – היה שבריר וחלף לו, בלי שהעין תוכל לעגון בו. לפעמים הצילום הוא מזווית שצופה רגיל לא יכול להיות בה. לעיתים הצילום מצליח ללכוד משהו מהתנועה, מהכיוון, מהאנרגיה שקורית על הבמה. לפעמים הוא תופס רגע בלתי אפשרי, באוויר, בתנועה, בהבעה.
מתי צילום מחול הוא תיעוד, ומתי הוא יצירה בפני עצמה? האם בכלל אפשר לענות על השאלה הזו?
כאשר אני מצלמת מחול, אני מנסה להשתמש במרחב ההבעתי שיוצרים הרקדנים, ליצירה משלי. בבחירת הזווית, עומק השדה, החדות או המריחה של התנועה. הרבה פעמים אתמקד בחלק מהתמונה – אצלול פנימה אל חלק גוף, אל מגע בין שניים, אל היחסים בין הגופים הנעים. אבחר לצלם מהצד, או מאחור, או מזווית נמוכה.
איך בכלל הגעתי לצלם מחול? ולמה דווקא מחול, מכל הדברים שבעולם? בניגוד להרבה צלמים מהתחום, ובמיוחד לצלמות, שמגיעות מריקוד, אני, בעלת הרגליים השמאליות, מעולם לא עסקתי בתחום. הלכתי עם הורי למספר הופעות מחול כנערה, בת שבע וסנקאי ג'וקו זכורות לי לטובה.
למדתי אייקידו עד לחגורה שחורה, התאמנתי ביוגה ובסוגי ספורט נוספים, אבל מחול – אני?
לעומת זאת הצילום היה שם מזמן, עוד כנערה אהבתי לצלם, אולי בעקבות האלבומים המושקעים שאימי הייתה מצלמת ומתייגת. תמיד התעניינתי בצילום, תמיד הייתה מצלמה ברשותי, וצילמתי כמו כולם, את הילדים, בטיולים.
קשה לסמן התחלה, אבל אולי אפשר לראות קוים שמתלכדים לסיפור.
לצלם באופן אינטנסיבי יותר התחלתי כשיואל שתרוג, ידיד המשפחה, הציע לי להשתתף בקורס שהוא מעביר ברעננה. אז קורס מתחילים וקורס מתקדמים (בו זמנית), והסקרנות לעולם הצילום נפתחת ומתחדדת.
עם פרוץ השבתות הריקות של הגירושין לחיי, חיפשתי כיצד למלא סוף שבוע ריק ומצאתי פסטיבל של תנועה וגוף – "דרך הגוף" שהתקיים אז בבית ורטיגו בנתיב הל"ה. נסעתי, מבחינתי אל הלא נודע, לבד, אני והאוהל. החוויה הייתה מדהימה. טעימה של תנועות מסוגים שונים, של התבוננויות מסוגים שונים. ולקינוח – מופע מחול "לידת הפניקס" של ורטיגו. הרקדנים עפים מתחת לכיפה גאודזית, כאשר לרגליהם חול, ואני רוצה לצלם, אבל המצלמה בבית.
בשנה שאחרי זה, כבר ברור שאני נוסעת לפסטיבל. ושוב סדנאות והתנסויות. וגם מופע – אבל יש המתנה לפני המופע, והחברה שבאה איתי נסעה, ואני משועממת. ובאולם בפנים – כמה להקות עורכות חזרות למופע. ואני שואלת אם אפשר לחצות את הסף, את הדלת הסגורה, לאולם המופעים. ומתברר שאין בעיה, הדלת נפתחת ואני נכנסת. אל האולם החשוך, אל הקסם שבמחול, מקרוב, דרך העדשה. ומשם הדברים התגלגלו, למדור צילום ולצילומי מחול במגזין אינטרנטי שאת העורכת שלו פגשתי שם. את "דרך הגוף" אני מלווה עד היום, כבר כצלמת הפסטיבל.בהתבוננות לאחור על אותם צילומים, אני רואה כמה למדתי מאז, וכמובן שיפרתי את ציוד הצילום כדי לאפשר יותר. אבל גם באותם צילומים ראשונים, אני מזהה שכבר אז עניינו אותי אותם הנושאים, וחיפשתי דברים מסוימים. הבעה, תנועה. להיות קרוב, לתפוס משהו אנושי.
במשך הזמן חיפשתי קורסים או השתלמויות בתחום צילום המחול. אז לא מצאתי, אבל למדתי עוד קורסים בצילום, השתפרתי בהרבה מאוד מובנים, העין שלי השתכללה והיד התייצבה.
אני עדיין סקרנית ולומדת. חלק מהלמידה הוא השתתפות בקבוצת "מאלתרים ביחד" בה אנו יוצרים בכל מפגש מופע אלתור של מחול. גם אני לפעמים על הבמה, עם המצלמה, לומדת כיצד המצלמה הופכת לחלק מהגוף, ואני והמצלמה ביחד לחלק מהמופע.
תוכלו לראות צילומים שלי בדף: http://www.facebook.com/inbalimage
