צלמות מעוררות השראה

סאלי מעידה כי צילמה את ילדיה במשך תקופה ארוכה כמעט כל יום. השאיפה שלה הייתה להגיע לצילומים בהם ילדיה מרגישים נינוחים מול המצלמה ולא יעשו "פוזות" גם כשמדובר ברגעים מביכים של הרטבה במיטה, פציעה באף, התמודדות עם בשורת מוות או זמן אינטימי ביחד בעירום. ואכן, יש משהו כמעט ולא אפשרי בצילומיה, סצינות שלא ברור כיצד הן קרו, רגעים טבעיים אליהם הצטרף משהו נוסף, משהו מהקסם האלוהי ומוכנות של מן כאמנית וצלמת לחלוק את כל אלה עם הציבור.

דיאן צילמה הרבה אנשים חריגים ומעוותים. כשמתבוננים בצילומים, יש תחושה של התמזגות שלה איתם כאילו שהגבולות בינה למצולמים היטשטשו, והחריגות, המוזרויות, המומים והעיוותים הפכו לחלק מהתפישה העצמית שלה. נדמה כי היא צילמה מתוך קירבה חסרת גבולות, כאילו לא היו בה היכולת או הרצון, לייצר את הדופן השקופה שמגדירה את ה"אני" ואת ה"אחר"

התמונה המפורסמת ביותר שלה, אשר נכנסה להיסטוריה וחוללה שינוי עצום ביחסו של הציבור האמריקאי, היתה "האם הנודדת". ביומנה מספרת לאנג על פגישתה עם האישה שהפכה להיות הסימבול, לא רק של השפל הגדול, אלא לסבל, למאבק ולקושי הקיומי של האדם באשר הוא: "אם עייפה ונואשת לכדה את תשומת ליבי והתקרבתי אליה, כאילו מגנט משך אותי לכיוונה. איני זוכרת אם הסברתי מי אני, מה תפקידי ומדוע אני נושאת מצלמה, אך זכור לי בבירור שהיא לא שאלה אף שאלה.

בחלל הראשון של התערוכה מתועדים עיוורים שכך נולדו ומעולם לא זכו לראות את שעינינו רואות. בראיון אישי שואלת סופי קאל את כל אחד מהם שאלה אחת – מה בעיניכם מצטייר כיופי (What your image of beauty). לצד כל פורטרט בו המצולם מתועד עם עיניו הבלתי מפוקסות כלפינו (ולמעשה, כלפי המצלמה), ישנה תשובתו ממוסגרת אף היא. החיבור בין הצילום והטקסט ללא ספק נותן ערך מוסף גדול, שכן צילום לא היה מביא בהכרח את אותו עומק כשמדובר בנושא כה טעון כמו עיוורון וכיצד תופס העיוור את העולם הגשמי הבלתי נראה לעיניו.

בזמן די קצר הלכו לעולמם שתי דמויות משמעותיות בחייה – אהובתה, סוזן ואביה, סאם. את שניהם היא תיעדה, לא פחדה להישיר מבט למקרי המוות שקרו בחייה, לאובדן הכל-כך משמעותי. דרך המצלמה הביאה אנני פיוטיות לאובדן האישי שלה – סוזן, אהובתה, הייתה פה ועזבה ואילו לאנני נשאר עוד זמן כאן עם היצירה שלה, ועם שלושת בנותיה – שרה הבכורה, ושתי התאומות סאם וסוזן שנקראו על שם האנשים היקרים שאיבדה. בעקבות האובדן כך היא אומרת, הסתבר לה שהיצירה שלה היא מערכת היחסים הגדולה של חייה.