שני בחמש

צילום ותהליך אישי עם בני ובנות נוער בפניימית ניצנים

הנחייה ואוצרות: חדוה שפרעם

כל יום שני בשעה חמש, למשך חודשיים, נפגשו שבע צלמות עם שבעה נערים ונערות בפנימייה  במרכז הארץ.
מפגש מיוחד, אחר, הטעון במטען הציפיות של נערים הגדלים ללא אלבומי תמונות משפחתיים המתעדים את צעדיהם בגאווה הורית שאינה תלויה בדבר, תוך נסיון ללכוד את הזמן, להקפיאו ולתעד רסיסי רגעים נדירים החולפים לבלי שוב.ללא קשר ישיר לאכפתיות ולאהבה המקיפה אותם, ילדים החיים במוסדות חשים עצמם פעמים רבות כבלתי נראים. התהליך שהובלנו ב"שני בחמש" היה ניסיון לחשיפה ממושכת בתוך מערכת יחסים אינטימית ההולכת ונבנית עם הצלמת, בה לאט לאט יוכלו הנערים להתוודע באופן מקיף ועמוק לבבואתם הנשקפת דרך העדשה. אותה נוכחות חמקמקה של עצמיות, של מראה הפנים הצומחות, נעלמות, מתבגרות ומשתנות, שתסייע להם להיחשף אל קיומם ונוכחותם בנקודה הנוכחית בזמן.

פנימיית ניצנים היא פנימייה טיפולית המיועדת לבני נער הסובלים מבעיות רגשיות ונפשיות בדרגות שונות. שבעת הנערים והנערות  המצולמים מתחנכים בפנימייה וגרים בה.

ראשיתה של היוזמה נולדה מתוך מפגש אישי  כמעט מקרי של בוגרת סדנת "נשים מצלמות"  עם נערה חוסה, מפגש שהתרחב וכלל את כל הקבוצה באופן קבוע למשך חודשיים. המפגשים זכו לתמיכה וסיוע מלאים של צוות המדריכים בפנימיית ניצנים, שהבינו את התרומה בחשיפה כזו עבור הנערים המשתתפים.

סוגיות והתלבטויות שונות עלו במשך  הפרויקט. האם נכון להראות קושי, חריגות, סבל, שיגעון?
או שמא נכון דווקא להדגיש  את יופיים ושמחתם של המצולמים? את ה"שגרה הנורמאלית" של חייהם בפנימייה? האם אנו משתמשים במצולמים כ"אובייקטים" על מנת לצלם צילומים יפים ונוגעים? מהו  גבול החשיפה האפשרי? מה ניתן להראות ומה לא? סביב השאלות המהותיות הנוגעות לאתיקה, צילום, מוסר ואמנות נבטו שיחות עמוקות. פעם בשבוע נפגשו הצלמות לצפייה בעבודות ולשיחה וניתוח התהליכים והדילמות.

מפאת פרטיות המצולמים, העדפנו להעלות לאתר מספר מצומצם של תמונות.
השתתפו: אילת עינן, גילי אדלר, דינה זו-ארץ נבות, כרמלה פאיט, מירית הר לב, קורין ספקטור, שלי פנקס

הניוזלטר של נשים מצלמות

עדכון חודשי על מועדי קורסים, מאמרים ופעילות קהילתית

סגירת תפריט