דפדוף חוזר ומעמיק בספר הצילומים מעורר הסערה (וגם השראה) של הצלמת סאלי מאן "Immediate Family", מעלה בי אינספור שאלות ותמיהות. על פניו, מדובר במכלול צילומי ילדים המתועדים בטכניקה מקצועית ללא רבב ומודפסים בשחור לבן. הספר יצא לאור בשנת 1992, התפרסם בכל העולם במהירות ועורר ביקורות קשות רבות, היו אף כאלה שכינו את נושא עבודתה – פורנוגרפיה של ילדים.
מצילום לצילום, משהו תופס ומזיז אותי מאזור הנוחות ואני מנסה להבין מה זה. הילדים המצולמים, הלא הם שלושת ילדיה של מאן, אמט, ג'סי ווירג'יניה, חשופים למצלמה ברגעים אינטימיים במיוחד, אם זה בעירום החוזר על עצמו במספר רב של צילומיה, אם זו הסצנה בה נלקחה התמונה ואם זה המבט העמוק והחודר בו הם מביטים למצלמה ובאף רגע לא מחייכים.
תעוד משפחתי הפך להיות דבר שבשגרה המודרנית, אבל לא באופן הזה. יש כאן עיסוק בנושאים שהם הרבה מעבר לתיעוד קונבנציונאלי של ילד מחייך ושמח, יש כאן עיסוק רב שנים בתיעוד ההתפתחות של ילדיה בסביבתם הטבעית באיזור מגוריהם ובו בזמן התמודדות עם נושאים מורכבים של ילדות והתבגרות כגון מיניות – מתי היא מתחילה וכיצד באה לידי ביטוי, התחזותם של ילדים למבוגרים, קשר בין אמא צלמת לילדיה והיכן עובר הגבול בין האישי ובין הציבורי שכן סאלי מאן בחרה לפרסם צילומים כה אישיים שמהר מאד נחשפו בכל העולם.
סאלי מעידה כי צילמה את ילדיה במשך תקופה ארוכה כמעט כל יום. השאיפה שלה הייתה להגיע לצילומים בהם ילדיה מרגישים נינוחים מול המצלמה ולא יעשו "פוזות" גם כשמדובר ברגעים מביכים של הרטבה במיטה, פציעה באף, התמודדות עם בשורת מוות או זמן אינטימי ביחד בעירום. ואכן, יש משהו כמעט ולא אפשרי בצילומיה, סצינות שלא ברור כיצד הן קרו, רגעים טבעיים אליהם הצטרף משהו נוסף, משהו מהקסם האלוהי ומוכנות של מאן כאמנית וצלמת לחלוק את כל אלה עם הציבור.
בראיון איתה מספרת סאלי מאן שהיא טיפוס מאד רומנטי, שעבודותיה אינן סנטימנטליות אלא מאד רומנטיות לצד זה שהן גם מאד קשות. "אני מנסה להיאחז בגן עדן שבאופן בלתי נמנע נאבד. גם אם כלל אין דבר כזה גן עדן, הוא חולף."
מאן, מוסיפה ומספרת על תהליך הבחירה שלה בנושא הצילום:
"אני לא רוצה להבין מה אני רוצה לעשות, זה עלול להיות מסוכן לדעת. ברגע שאת יודעת את זה, אולי היית מפסיק לעבוד. אני מתחילה פרויקט על ידי הגדרת המצלמה שלי ולוקחת את מה שאני חושבת שיכול להיות תמונה בסופו של הדבר. אבל אני לעתים קרובות מתחילה בלי רעיון. התמונה הראשונה שאני מצלמת היא לא בהכרח על דבר מה מסוים."
אני מתבוננת על צילום משנת 1986 שנקרא "הוא מאד חולה". בבואי לתת תאור של התמונה, אני מבינה שזהו מפגש תמים ואולי אף ראשון של ילדיה עם חולי ומוות.
בצילום, שניים מילדיה נוכחים ליד מיטתו (כנראה בבית חולים) של קרוב משפחה אהוב (כנראה סבא), משלבים את ידיהם בשפת גוף מכווצת וכואבת ומסתכלים לכיוון המצלמה במבט שקשה מאד להגדירו במלים. שילוב של עיניים עצובות עד כדי יאוש, מבט רואה ומבין, ילדים שנוכחים במצב שאי אפשר לשנות בפוגשם את אהובם חולה ובמן הבנה שאלו רגעיו האחרונים. מאחוריהם נמצא סבא אוחז בידו במעקה המיטה כמו לא רוצה לעזוב ומישיר גם הוא מבט אל המצלמה. אך משהו כאן חזק מאין כמותו, הוא מישיר מבט ומלא באור. (במפרט הצילומי – יש כאן חשיפת יתר שממלאה אותו באור בעוד הילדים נמצאים בחשיפה רגילה ואולי אף מעט חשוכה) נראה שחלקו כבר התמוסס אל עבר העולם הבא וחלקו עוד כאן כמו נפרד, אומר שלום לחיים.
על תפקידו של האמן אומרת סאלי מאן כי באופן שהיא רואה את זה על האמנים להביע את הסקרנות האינטלקטואלית שלהם. בדיוק כמו שאמילי דיקינסון אמרה, "לפרש מחדש את העולם הברור בדרך שמאירה אותו ומעשירה אותו."
כאמנים, מוסיפה מאן, יש לנו החובה לעשות כן, כי יש לנו את המתנה שמאפשרת לנו לראות דברים בצורה שונה מאנשים אחרים. אם העולם שאנו מציגים לצופים יכול לאתגר אותם, להתגרות בם, ואפילו לשנות את מצבם, כך מבחינתי זה הרבה יותר טוב. ואם זה יפה באותו הזמן, זה הדובדבן שבקצפת.
לסיום, זה המנדט של סאלי מאן: "לעשות אמנות יפה שבו זמנית היא על משהו. בעשייתי, אני רוצה שהדבר הרגיל יהדהד לצופים באופן אוניברסלי."
נקודה למחשבה
בבואי לכתוב על ספרה של סאלי מאן, נחשפתי לעולם פתוח מאד שבו אין ספק שהצלמת המוכשרת מאין כמותה, שולטת במכלול הטכניקות שמאפשרת המצלמה ויוצרת קסמים. במקביל היא בוחרת לעסוק בנושא מאד אישי לכל אמא ומשפחה – לתעד את ילדיה באופן הכי טבעי ומשוחרר מבלי לנפות את הכאב ואת הנושאים שנוהגים רבים מאיתנו לטאטא מתחת לשולחן, להתעלם ובטח שלא לפרסם ברבים.
אני מתארת לעצמי שכדרך חיים, המצלמה היוותה מקום מאד חשוב עבור כל המשפחה של מאן, אך היו כאלה שלא ידעו להכיל את הפתיחות הזו ואף ראו בצילומיה עבודות פורנוגרפיה של ילדים.
כאמנית אני מתבוננת ביצירותיה ומתרשמת מהפתיחות והכישרון הבלתי מתפשרים ובעיקר מהאומץ שבלהחשף ולהיות מוקד אש עבור כל אלה שפתיחות שכזו לא נודעה בעולמם ומפגישה אותם עם מקומות בתוכם של מחשכים ופחדים.