זהו סיפור על מסע.
מסע אש, מסע עפר, בנבכי דרכיה של עיר חול, בתוככי מדבר, ארץ ניכר שהפכה בי והיתה לי, בית.
**
בצהריים דפק הדוור. בקופסא היו זוג משקפי סקי, ורודות. כשקרעתי את העטיפה, והרכבתי אותם, צרחתי אל הבית שהיה עמוס במזוודות, שקיות ואקום, תחפושות, כובעים ומים מינרלים, בכמויות בלתי הגיוניות. רשימות רדפו רשימות. לא לשכוח דבר, שחלילה לא יהיה לי קר, שאתמודד עם סופות החול והאבק, עם המרחק, עם זה שאני נוסעת לבד, עם זה שעומד להגיע לשם איש שאהבתי בסערה לא מכבר, שיודע לבלבל לי את הלב, וגם, עם בקשה להתאהב.
קצת אחרי, התקשר אליי איש יקר, תגיעי הלילה, הוא אמר, ואני הקשבתי. את הילדים הפקדתי אצל הוריי, העמסתי את הבית במכונית, ונסעתי, פשוט נסעתי, אל תוך הלילה נסעתי, אל תוך הלא נודע, אל תוך חידה שהפכה מבלבלת יותר ויותר, כשהעיניים איימו להיעצם בשתיים לפנות בקר, ולא יכלו לראות את הדרך המטלטלת שמולם מפאת אבק ורעד, כשהטרמפיסט שלצידי, לא הסכים להיעצר, פחד שנתחפר, כששוטטנו בלי דעת במרחב מבלבל בלי שביל, כשגיליתי עד כמה האוהל קטן להכיל, שאטמי האוזניים לא עומדים בויברציות המוסיקה המהדהדת את האדמה. לא נרדמתי. בהקיץ חלמתי את הבקר, והוא הופיע, מוקדם עד מאד.
הביטוי הרדיקלי החופשי שלי, שאל את הבחורה התל אביבית להפליא שאני, מי את, מי אני, באמת, ומה בי גובר על מה, רק ידעתי שאני כאן בשביל הנשמה, שזה מה שהיא מבקשת מאז שנחשפה לאנשים הבוערים, שהרגישו לה אחים אבודים בהמולת החיים שהיא הרבה מילים של אוויר, פחדים של אדמה, ורגשות נמוכים של מים. שנת האש שלה החלה בעוצמה, שהלכה וגברה בתוכה עד מחנק. כותבת. מצלמת. מעצבת. מלמדת. רוקדת. אוהבת. כואבת. לרגע לא שוכבת לנוח את עצמה מעצמה. עייפה. ביקשה לחקור את האנשים האלה, ללמוד עצמה דרכם, על הדומה ועל השונה, לערוך מסע בזמן, לערוך מסע.
***
זהו סיפור על מסע.
מסע של אשה, אל עצמה.
****
בבקר קמה האשה להכיר. למפות את העיר. וגילתה שחם, מאד חם, בשמלה הסגולה המנצנצת, ושכל מה שאפשר זה לרבוץ על מזרן, לצד גברברי המחנה היפים שלה, מחנה הגמילה מהמידברן. איך הגיעה אליו, זה סיפור בפני עצמו, אפשר לומר שדווקא הוא מתאים לבתולה, שזה השם שהברנרים נותנים למי שזו לה ההתחלה. ניסתה "ילדי האש באוויר" "שפע" "פיראטים ובתולות ים" "קפה ועוגיות" "לינדי". כמעט ונתייאשה. עד שהנגמלים אמצו אותה בחן. אחרי גילתה, עד כמה מדויק היה לה להיות ביניהם. המחנה היה רחם, עוגן, ממנו יצאה ואליו חזרה, לקפה שחור רתוח של בקר ולמופלטות באמצע הלילה אחרי מסיבה, לקשירות מגניבות מבד קרוע לנעליים שהתפרקו שקשר בה שי הויקינג, למגע אלוהי בשכמות שחפרה בה מדוזה הג'ינג'ית, למילים חמות ומנחמות ומתזי שפריצר מים מנחמים לא פחות, שנתן בה אילן בעל הלב, ואפילו לצמות עם אורות לד, שגלגל בה הרצל הספר, אבא של דוד הדיג'יי הנווד, שומר המדבר.
החיים מתחילים אחר הצהריים במידברן. השמש עומדת לשקוע וסופות החול שוככות, את מקומן תופס אט אט אוויר קר של מדבר, והאור הנהדר קרא לי לצאת לצלם, את השתקפות אוהל הקרקס השכן, שהיה נדמה כדינוזאור ענק משחק עימי משחק. אז יצאתי לגלות את העולם. ומאז, לא חזרתי.
*****
זהו סיפור על התגלות.
******
גיליתי
מקדש להתפלל בו. דינוזאור לרקוד בו. לוויתן להיבלע בו. מדבר ללכת בו לאיבוד, מוסיקה רודפת מוסיקה קוראת לעוד ריקוד ועוד ריקוד. בליל של צבעים ואורות ואנשים שיגע לי את החושים, לא ידעתי איפה נגמר ואיפה מתחיל. ובתוך כל זה, צף הלבד, הוא קרא קריאה עצובה כל כך, שתוך שניות הופיע בפניי האיש ההוא, מתחילת הסיפור, ולקח אותי איתו לקצה קצהו של המקום הזה, היכן שהעיר נושקת לריק, שרועים הבטנו בכוכבים הזרועים בלילה השחור. ושוב בקר. ואני חומקת מבין זרועותיו, אל עצמי. צועדת בינות לאנשים שעדיין רוקדים את הלילה, ואת המתעוררים אל השמש, והם מחייכים אליי, מעניקים לי מתנה נצנצים לעיניים ומדבקה, מדברים אליי דברי מתיקה. ואני מתקלחת במקלחת שדה מטפטפת, והאהבה העוטפת מזרימה בי כוחות.
היום הזה יהיה יום מושלם. אני משוכנעת.
אפילו השמש פינתה מקומה לעננים ולרוח. מן המכונית הבאתי את שמסיאלה, כובע התחרה העצום שלי שהגן על גופי מן השמש בסטייל, ובשמלה צהובה, יצאתי לשיר ברחובות. במחנה הלמון טרי הרגשתי כמו לימון ושתיתי כזה, במחנה הקריוקי זייפתי את לאלף נמר בהתכוונות מלאה, במחנה הסווינג לימדתי את אייל רגל פנימית וחיצונית, במחנה תיאטרון הבובות כאבה לי הבטן הצוחקת, ובמחנה "שטיפל'ה" פיזזתי תוך כדי שרחצו אותי ביסודיות בשפריצרים גם בינות האצבעות. לאיש של אתמול, אמרתי, שהוא האיש של אתמול, והבטתי בגבו מתרחק, הופך קטן.
אחר הצהריים לבשתי לבן. חמושה בפרח לבן בשערי, ובמצלמה, עליתי אל הגבעה, שם לצד המקדש, נקלעתי לחתונה של חמודי וחמודי.
חתונה.
מילה שהפכה כה כבדה ובלתי משומשת עבורי עם השנים. אני ששברתי קשר נישואין, שקרעתי עצמי בכאב עצום מנדרים שנדרתי והבטחות שהפרתי, שיצאתי חבולה מקשרי אהבה, שביקשתי לא לדעת יותר כבלים, וכן לדעת קרבה, ונעתי בציר המבלבל בין שני אלה הקטבים. אני הבוכה.
כל כך מרגש ונקי וראשוני היה החיבור שניבט מולי, יללתי כזאב עם כל ילדי השבט שלי, התרגשתי מן המילים, מן ההתכוונות, מן הצחוק המתוק שאחז באנשים, מן היופי והשונות של הדברים כשהם נכונים, הרגשתי איך הלבן שלבשתי חודר בשקיפותו את מעטה הגוף שלי, מסיר שאריות אחרונות של התנגדות, מקסים אותי לרצות באהבה שהיא גם שותפות דרך, להאמין ביכולת לברוא שניים שהם אחד שהם שניים, להמציא מחדש משהו שטרם ידעתי, עם האדם שידע אותי, ואיתי.
הלבן ליווה אותי בערב הזה, אל מחנה ה"אפטר לייף", בו הקשבתי לאנשים פורקים את סודותיהם וסיפוריהם בפני אלוהימה, שהקשיבה להם וירתה בלי בושה את היותם ראויים לגיהנום או לגן עדן, ואני כבר ידעתי שאני בגן עדן, עכשיו, התנדנדתי בנדנדותיו, עטורת פרחים, הילכתי מן הלילה אל הזריחה, אל המקדש, אל הבקר החדש, לפגוש פייה שמאנית מרקדת לצד שומר אש, שמורות עיניו היפות עייפות.
נדדתי מוקסמת בין דפים של חלום מועלים לשמים דרך ענן שלום, אל ספינקס שבין כנפיו תרגלה אשה יוגה, אל עטופי טלית מתפללים שחרית, אל פירמידות אורות וצבעים, פרחים נפתחים ונסגרים למגע, וכל שרציתי היה לבכות, לנקות את החדרים, לאוורר, זגוגיות משקפיי הגדולים הפכו בוץ כשהדמעות פגשו את האבק, ולי לא היה אכפת, מצאתי דרכי אל חלל "הסלון", צמצמתי עצמי על כורסא להקשיב לאנשים בוכים את ליבם בשיר. וכמו משום מקום, ומכל המקומות כולם, הגיעו שלוש ילדות קטנות, והדביקו לגופי שלל מדבקות כוכבים, פרפרים ולבבות, איתן הגיעה העוגן השני שלי, להתכנס איתי אל הכורסא, להתחבק ולספר לי על העצב שבה. באתי להיות מחוזקת ויצאתי לחזק, מרעיפה נחמה, לנשמה תאומה שידעה אותי ואני אותה, רגע אחד שהוא סוכר, במדבר. ולסיום, הגיעה אום כולתום, בקולה המסולסל האריכה במאוו'ל, ואנחנו צועדות בעקבותיה, אל מאהל, אל המזור הטמון במוסיקה ערבית טהורה, מזור התנועה הנפיצה והרכה, כה רכה.
ובזה הלילה הפכתי מלכה.
עדויה בנוצות ופרווה יפה וזקופה התהלכתי בעיר שהפכה עירי, בחולות שהפכו חצרי, בינות המחנות שהפכו ארמונותיי, בינות האנשים שהילכו אחריי, לפניי ולצידיי, נמשכו לאורי כמו אלי אש.
ובזה הלילה עלה האיש באש. והאישה שלצידו עמדה זקופה ויפה עד לרגע האחרון. זקופה ויפה היא נפלה. והצעקות שיצאו את גופי, הרעידו את המצלמה שבידי. ובעשן המתאבך, אנשים ונשים ושנים וכל המה והאיך, מחייכים ונפרדים מעליי בשמחה.
מרגע זה ידעתי רק אהבה. אהבה לאנשי המחנה שלי, שקמתי לצלם כל אחד בנפרד, פורטרט אהבה. אהבה לאנשים שפגשתי ונתתי להם מתנות אהבה, מחברות כתיבה, וצילומים ומילים. אהבה למשורר האהבה של הפלאייה, שעל אריקה, מכונת הכתיבה שלו, כתבתי לו שיר, ודיברתי בו מסרים, וישבתי לצידו לכתוב שירים לאחרים, ונשקתי לשפתיו הרכות והמתוקות. אהבה לעצמי.
******
זהו סיפור אהבה.
*******
בעת שקיעה עליתי אל המקדש, בהיכלו נישאו שתי אחיות יחדיו, רקדניות, כנפיהן זהב, מלוות דרכן. אנשים נפרדו מן המקדש, רשמו מילותיהם על עפאיו, ליטפו עמודיו, הביטו אל הניבט ממנו, ואני רקדתי, מודה לו על יופיו כי רב. וכשנטמנו בו הלפידים, תוך שניות התגלה ציורו רב היופי, כתכשיט יקרות הוא זהר במראה שהעתיק את נשימתי, העתיק אותי משם. שותקת. לשתות כוס תה עם כדור שוקולד במחנה עליסה בארץ הפלאיות, סביב מדורה שהבעירה את מה שהיו עד אותו רגע, פטריות וחצים וכלים ממסיבת התה של הכובען, לקנח במחרוזת שירי אבבא של הדראג קווינס של הפלאייה, ובשינה מעולה.
ובכלל מאז חזרתי, אני ישנה היטב. שינה עמוקה, מתוקה, נטולת חלומות. אני חולמת ביום. על העיר הזאת שנתפרקה לצלילי מוזיקה מטורפת, הועמסה למכוניות עמוסות פודרה המשייטות עדיין בכבישי הארץ. לא שטפתי. עוד לא. עוד קצת. עוד מעט.
ומה שבתוכי נשטף, ומה שבי נעטף, והזמן שחלף ביעף, והפנים שלי במראה, השילו שכבה, שינו צבע, והטבע האחר, עמוס הבניינים של עירי, מבקש אותי להישאר בתדר מדברי.
*******
זהו הסיפור שאינו נגמר, של עיר במדבר, שחיה בתוכי.
