קורונה

הזמן עצר מלכת, החללים ריקים, ממתינים להתמלא בחיים. קולות ילדים לא נשמעים. הענק, מתבונן בגנו היפה והשומם. ואנחנו, ענקיות טובות, נשמעות להנחיות, ורואות איך כל הדומם הזה מספר לנו סיפור, מנגן את מנגינת חיינו.
חג פסח 2020 יהיה החג שיזכר בתולדות החברה הישראלית כחג שטלטל את אדמת המסורת, המנהגים והמשפחתיות. ליל סדר עם לפטופים לצד הגדות. הורים צעירים מחביאים אפיקומן במקום סבא וסבתא. סדר לשניים. סדר לבד. סגר. רחובות שוממים, אביב מתפרץ על כל צבעיו, גשם פתאומי, מצות, כפפות. וכבר לא לגמרי בטוח אם אליהו הנביא מוזמן לבקר. הרבה השתנה.
בתוך גזירת הבידוד שהביאה הקורונה, הפך המסך להיות הדרך העיקרית בה אנחנו מתקשרות עם העולם. הטלוויזיה, הטאבלט, הלפטופ, הנייד, החליפו את המפגשים, את החיבוקים, אפילו את התעמלות הבוקר. צילומי המסכים מספרים לנו על החדשות שזורמות לסלון לצד האסקפיזם, יושבי הבית המכונסים בעולמם הוירטואלי, השיחות עם הילדים והנכדים, ובעיקר הכמיהה למגע ולקרבה אמיתית.