צלמות בעקבות האור

ליאור מן

בתור ילדה אהבתי לשבת שעות ולהתבונן (שלא לומר 'לבהות'…) במגען של קרני השמש בעננים החולפים, בעלוות העצים הרעננות, בשלוליות המים המשיבות אלי ריצודים מתנוצצים. אהבתי לתת לאור לחלחל לתוכי ולהציף אותי בשמחה. משהו בתוכי הרפה אליו, נח בתוכו וניזון ממנו. גם היום כצלמת, אני אוהבת לחזור לשם, אל אותו עולם מכושף שבו המציאות הקונקרטית נמסה על כל פרטיה ומורכבותה ולעיניי נגלה אותו עולם תמים כל כך של צורות וכתמי אור.

ברבות הימים, ובמסעותיי בעולם הצילום, גיליתי שאיני המכושפת היחידה. יכולתי לזהות מבעד לצילומים של אחרים, את אותה איכות מסתורית של אדם ההולך שבי אחר האור ונותן לו לנגן על נימי נפשו, לפתות אותו פנימה. יכולתי לראות כיצד ביד הצלם האור הופך לחומרי, מוחשי וכיצד היוצר מאפשר לאחרים לגעת בו, ממש כפי שהוא עצמו נגע בו בעמקי לבבו.

אחת הצלמות שמיד זיהיתי כשותפה לאהבת האור היא הצלמת שי גינות. שי נקראה 'הגברת הראשונה של צילום הטבע בישראל', ותוארה כמי שמצליחה ליצוק נשמה בטבע דומם בעזרת תמונותיה. על עצמה היא כותבת באתרה:

"I look for light everywhere and in everything: in nature, within ourselves, in things we create and do. Through the lens I seek to expand my field of vision and be renewed within it.". (בתרגום חופשי: אני מחפשת את האור בכל מקום ובכל דבר: בטבע, בתוכינו, בדברים שאנו יוצרים ועושים. דרך העדשה אני מחפשת להרחיב את שדה הראיה שלי ולהתחדש בתוכו).

אני קוראת את מילותיה, מתבוננת בספרי הצילומים שלה, מתרגשת מהאופן בו היא משלבת שירה לצד התמונות – ויודעת שהיא מחוברת עמוקות אל אותו מימד פואטי חמקמק שקושר בין האור הנגלה לאותו ניצוץ נצחי הקיים בנשמת האדם. קשר זה הוא שמאפשר את מרחב ההזנה, ההתחדשות וההזכרות וממקם את הצילום כנתיב של מסע רוחני.

צילום: שי גינות

 

צלמת נוספת אשר פתחה בי אפשרויות חדשות של תפישה היא דליה אמוץ (1938-1994). בספרה עוצר הנשימה 'ידיעת הארץ השחורה בדרך אל שדות האור' היא מייצרת חוויה ויזואלית של חרדת קודש. האור בתמונותיה נגאל מתפקיד שחקן המשנה והופך להיות ישות בעלת חיים משלה. היא עצמה כותבת:

"לאסוף אור ולהניחו בערימה בתוך השדה מעניק לו תפקיד בולט בתמונה. […] הוא מאיר את פני האדמה כמו בהצגה, כשהבמה מתגלה, התאורה יוצרת כתם אור על קרקע טעונת הבטחות, דקה לפני שאנו עולים על הקרשים, כשהכול נעשה צפוי ורק הרשות נתונה. זה הזמן שלפני הסצינה. זה המראה של החוץ הנכסף, הלא-כבול. הוא גם הבטחת השווא, שאם בכלל נתקיימה בנו, אולי רק כדי להזכיר מה היה שם באמת, בראשית. הופעה בלי כוכב, בלי להקה. הכניסה שלנו אחר כך היא כמובן בלתי נמנעת. הרגע שלפניה מביא לנו כזית את המראות שאליהם אנחנו נתגעגע מאוד."

צילום: דליה אמוץ

 

במילותיה של דליה אמוץ, קיים געגוע אל הרגע הבראשיתי, אל אותו זיכרון קמאי הקיים בכולנו, של מצב קיומי טהור ונטול מורכבויות. אחת התמות העולות בעוצמה מתמונותיה וכן מהשם שבחרה עבור הספר, הינה הדרמה המתחוללת בין אור וחושך, ונפש האדם, אשר מוכרחה לדעת את החושך ולהכירו היטב בשביל להצליח לחזור ולגעת באותו טוהר ראשוני אליו היא כמהה.

אמוץ היוותה השראה אדירה עבור שותפתי וחברתי הטובה, הצלמת חדוה שפרעם, אשר צילומיה ועבודתה מתאפיינים בחיפוש מלא ערגה אחר קו התפר שבין הנגלה לרוחני. גם היא מנהלת דיאלוג ישיר עם האור, נעמדת מולו, ומאפשרת לו להישפך על המציאות כנהר גועש. בתערוכת צילומיה 'קוצים באור'.

צילום: חדוה שפרעם

 

החיפוש אחר האור כמסע החיים

לכל אחת מהצלמות הללו יש סיפור חיים מרתק אשר נושק לתכנים הצילומיים כמסר תת קרקעי. בסדרת מאמרים מרתקת בynet מתארת שי גינות את קשייה במסעה כאם לנועה, ילדה עם אוטיזם, ואת האופן בו מסע זה נכרך בדרכה האמנותית והיצירתית. "לאחר האבחון של נועה, העבודה נדחקה הצידה, אך קול היצירה לא נדם. כשהמציאות הייתה קשה, האומנות בראה מציאות נוספת, חלופית, נזכרת שי. "השמיעו ברדיו את חבורת שוהם שרה "ממעמקים קראתיך יה". זה היה כמו נס עבורי. באותו רגע שמעתי בתוכי קול שאומר – זה הספר הבא. פתאום מן אור כזה שפורץ. צורך, תשוקה, משהו שאני לא יכולה לעמוד בפניו, קריאה לעסוק בנושא הזה".

כשדליה אמוץ מתארת את הבטחת השווא הטמונה בשדות שצילמה, שדות הבור של קיבוץ גן שמואל בו גדלה, היא אומרת: "ההגנה קיימת רק כהבטחה. כאילו אמרנו שתהיה הגנה, שיהיה חיפוי, וזה לא יכול להתממש במציאות". האם התייחסותה לאדמה ולאור המרחף מעליה קשורה לרצח אביה באותם השדות ממש, שבועיים לפני שנולדה? ובאיזה אופן העובדה שצילומיה לא זכו להכרה אלא לאחר מותה השפיעה עליה? בסיכום מאמרה, 'מציאות יתרה, מראה ריק, מוות מסומן', היא כותבת: "גם אני רוצה משהו פתוח, על אף הכאב, על אף המוות שהוא פשוט מחוץ לתחום הדברים שאפשר לשאול עליהם שאלות, כי הוא סופי. החיים לא."

חדוה שפרעם עובדת כיום על תערוכה חדשה, צילומים של בתים ערבים נטושים באיזור עמק חפר. במקביל לתערוכתה 'קוצים באור' היא כתבה ספר העוסק בקרע היהודי פלשתינאי, בשאלת הקשר בין אדם לביתו ולאדמתו, ובאפשרות לסיפורים של קרבה ואהבה הפורחים מתוך האדמה החרבה ומתוך שדות הקרב המעשנים. מהיכרותי האישית עימה אני יודעת, כמה שדות קרב התחוללו בחייה, כמה אבידות ספגה וכיצד התעקשה, ועדיין, להרים את ראשה אל עבר אלומות האור הבוקעות מבעד לערפל של הכאב שפגשה.

יש משהו מופתי ואלמותי בבחירה של הנשים האלה לגעת בחומרי חייהן דרך המצלמה ולהשמיע קול אחד, רגיש, פגיע, שמוכן לגעת ולהינגע, שמוכן ליצור. כשאני מביטה על הפנים של הנשים הללו, הן נותנות לי כוח ומחזקות את ידיי במסע חיי שלי – כאדם, כאישה וכצלמת. אני רואה בהן יופי שנקנה בזכות ולא בחסד, אני רואה בהן את האומץ לגעת באור עוד ועוד, עד שהוא בוקע מבפנים.

חדוה שפרעם, שי גינות, דליה אמוץ

פוסטים נוספים באותו נושא