אני קוראת את מילותיה של ויסלבה שימבורסקה בשירה "שיחה עם אבן" (לשיר המלא) על אותה האישה אשר מתדפקת על דלתה של אבן וחוזרת ומתחננת בפניה להכניסה פנימה. פעמים רבות ידעתי את המקום הזה. כצלמת, כאדם, התבוננתי בנוף הדומם, וכמו ניסיתי לפתוח אותו לרווחה, שיחשף אליי, שמשהו מהדממה הזו ידבק בי, יגאל אותי מתזזיתי. וממש כמו בשיר, אותם תחנונים, הפצרות ושכנועים לעולם לא יענו בחיוב. מכיוון שחסר לי חוש ההשתתפות. זה החוש של הויתור על האני הנפרד שלי, על בועת מחשבותיי, על ידיעותיי, אפילו על כמיהתי להתאחד, ועל כל כמיהותיי כולן.