הזמן עצר מלכת, החללים ריקים, ממתינים להתמלא בחיים. קולות ילדים לא נשמעים. הענק, מתבונן בגנו היפה והשומם. ואנחנו, ענקיות טובות, נשמעות להנחיות, ורואות איך כל הדומם הזה מספר לנו סיפור, מנגן את מנגינת חיינו.
פרוייקטים ותערוכות
אישה בין קירות. מטפסת עליהם, רוקדת ביניהם, נמוגה לתוכם.
זהו סיפור ויזואלי של נשים בתקופת הבידוד, העוצר, הסגר.
על הנפש שמבקשת לנסוק, זועקת אל החוץ, ממתינה נצחים, נשברת ומתגלה.
חג פסח 2020 יהיה החג שיזכר בתולדות החברה הישראלית כחג שטלטל את אדמת המסורת, המנהגים והמשפחתיות. ליל סדר עם לפטופים לצד הגדות. הורים צעירים מחביאים אפיקומן במקום סבא וסבתא. סדר לשניים. סדר לבד. סגר. רחובות שוממים, אביב מתפרץ על כל צבעיו, גשם פתאומי, מצות, כפפות. וכבר לא לגמרי בטוח אם אליהו הנביא מוזמן לבקר. הרבה השתנה.
בוקר עד לילה של שגרה חדשה. חלקנו בודדות בבית שקט מחפשות קרבה דרך מסכים, חלקנו צמאות לשקט מחפשות פעילויות לילדים שמטפסים על קירות הבית. גם הם, מתמודדים. מבודדים. משחקי כדור בין קירות, טיפוס על שולחנות, תקשורת דרך מסכים. רגעים של אינטימיות וקירבה. רגעים של חשבון נפש. כפפות חד פעמיות, מסיכות, קניות בכמויות. סימנים של תקופה.
בתוך גזירת הבידוד שהביאה הקורונה, הפך המסך להיות הדרך העיקרית בה אנחנו מתקשרות עם העולם. הטלוויזיה, הטאבלט, הלפטופ, הנייד, החליפו את המפגשים, את החיבוקים, אפילו את התעמלות הבוקר. צילומי המסכים מספרים לנו על החדשות שזורמות לסלון לצד האסקפיזם, יושבי הבית המכונסים בעולמם הוירטואלי, השיחות עם הילדים והנכדים, ובעיקר הכמיהה למגע ולקרבה אמיתית.
שיתוף פעולה בין נשים מצלמות לבין המרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. צוות המרכז פנה אלינו וביקש תוכן אמנותי שילווה את הדו"ח השנתי של שנת 2014. אנו ליקטנו ואספנו, פנינו לבוגרות ותרמנו מקבץ של עבודות. שמחנו על ההזדמנות לתרום את חלקנו למלאכת הקודש של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. מי ייתן וירבו שיתופי הפעולה בין כל הגופים העוסקים בתיקון חברתי.
ילדים החיים במוסדות חשים עצמם פעמים רבות כבלתי נראים. התהליך שהובלנו ב"שני בחמש" היה ניסיון לחשיפה ממושכת בתוך מערכת יחסים אינטימית ההולכת ונבנית עם הצלמת, בה לאט לאט יוכלו הנערים להתוודע באופן מקיף ועמוק לבבואתם הנשקפת דרך העדשה. אותה נוכחות חמקמקה של עצמיות, של מראה הפנים הצומחות, נעלמות, מתבגרות ומשתנות. כל יום שני בשעה חמש, למשך חודשיים, נפגשו שבע צלמות עם שבעה נערים ונערות מפגש מיוחד, אחר, הטעון במטען הציפיות של נערים הגדלים ללא אלבומי תמונות משפחתיים המתעדים את צעדיהם בגאווה הורית.
בעקבות סוגיית ההדרה, בחרנו להחזיר את הנשים למרחב הציבורי. מאה אחוז של נראות ונוכחות דרך מאה דיוקנאות שהוצגו בתיאטרון ירושלים. שישים הצלמות של הפרויקט הענק והמיוחד הזה הן נשים מתוך החברה הישראלית שמביטות על המצולמות שלהן בגובה העיניים. מהצילומים נשיות אשר חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, מצבי רוח, רגעים קשים ורגעי ברכה.
“מעבר לגבולות העצמי” היה תהליך מונחה של שלושה חודשים. עשרים נשים יהודיות וערביות נפגשו על קרקע משותפת אחת – אהבה ליופי. פסענו יחד, בשביל לא סלול וללא מפה, בעקבות הלב ודרך עין העדשה.התהליך היצירתי כלל מגע עם עולם המדיטציה, עבודה שוטפת של חיפוש מקורות השראה ודחיפה לעבר גיבוש חופש ותעוזה אמנותית. ממפגש למפגש ביקשנו ללכת מעבר לגבולות העצמיות המוכרת והידועה, מעבר לזהות הלאומית, מעבר לפחדים, מעבר לנפרדות.
הניוזלטר של נשים מצלמות
עדכון חודשי על מועדי קורסים ותכנית הלימודים