אני מתבוננת באישה. מקשיבה לה. רואה איך הפנים שלה משתנות כשהיא מדברת. כשהיא מחייכת. כשהעיניים מתמלאות בדמעות.
מקשיבה למה שהפנים שלה אומרות כשהיא לא אומרת דבר.
שואלת שאלות, קשורות וגם כאלה שלא, במה את עוסקת? מה את הכי אוהבת לעשות ?
מה את אוהבת בעצמך? אם לא היית את – מי היית רוצה להיות?
כל פרט חשוב, בעיקר מה שלא נאמר. מה שגולש החוצה מהגוף כשהיא לא מודעת, כשהיא קצת מאבדת שליטה.
אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, בהם אני מתבוננת ומתחילה לראות מה היא פותחת בפניי. מה בדיוק אביא ממנה אל הפריים. הגילוי הזה שקורה לאט, מרגש אותי כל פעם מחדש.
הכי אני אוהבת את המצולמות שלי בסטודיו. יש את העניין הטכני, השליטה המלאה בתנאי התאורה, בסוג הרקע, אבל בעיקר בעיקר אני אוהבת את הצילום בסטודיו בגלל הצמצום:
אין סביבה, אין אנשים אחרים, או קולות. אין הסחות. אולי מוזיקה, וגם זה לא תמיד.
התחושה הזו, שרק היא ואני בעולם, בין ארבע קירות, מאחורי דלת סגורה.
אני מרגישה, שכך אני מצליחה ללכוד – ולו לרגע – משהו ממנה, תמצית ההוויה של האישה המסויימת הזו, ברגע המסויים הזה.
ואז לתת לה את עצמה במתנה, מראה שהיא הרבה יותר ממראה.
בבידוד הזה מהעולם החיצון אפשר – כמעט תמיד – להתנער ממוסכמות, ממה שיודעים. מהחוקים. להשאיר מחוץ לדלת את התפקידים השונים שמרכיבים כל אחת ואחת מאיתנו.
כך שהיא תצליח לפתוח את עצמה בפני עצמה, בפני המצלמה שלי ותרשה לי להיכנס לשם פנימה, להתבונן עמוק בתוכה ולהביא אל תוך הפריים פיסה ממנה.
במהלך השנים הרבות שאני מצלמת אנשים היו לי מפגשים מאוד מרגשים. כל אישה והיופי שלה, כל אישה וסיבותיה לבחור להצטלם.
ראיתי, איך הצילום מרפא פצעים, ומעלה רגשות חבויים. אני מאמינה בכוחו של הצילום לומר דברים שאין להם מילים, לעורר מודעות, לרפא.
אני מאמינה כי אני רואה איך זה קורה, ממש מול העיניים. החיבור. הריפוי. התחושה שמשהו עוצמתי מאוד קורה ברגע הצילום.
לפני כחודשיים פנתה אליי אישה שלא הכרתי, חברה מהעולם הוירטואלי, וביקשה שאצלם אותה ואת אמא שלה. אמא חולה מאוד, היא כתבה לי.
הן הגיעו אליי למחרת, זה היה בוקר שישי והיו לי תוכניות אחרות. ואיזה מזל שבכל זאת קבעתי.
האמא הייתה חיוורת וחלשה מאוד. חשבתי לעצמי – מה אני עושה איתן עכשיו. אין לי זמן לדבר איתן יותר מדי, לשאול מה הן רוצות. ואז הבת אמרה לי – אנחנו רוצות להצטלם בעירום.
שתי הנשים האלה, שבאו להיפרד אחת מהשניה מול המצלמה שלי, התחבקו והתנשקו, וביקשו שאשים מוזיקה קצבית והן רקדו. ובכו. והצבע חזר ללחיים של האישה החולה הזו, והיא הייתה חושנית, מלאת שמחת חיים, הבכי התחלף בצחוק, והוא חזר. והיא שוב צחקה.
והיא ערסלה את הבת שלה, שהיא גם אמא, כמו הייתה בתה התינוקת. כמו אמא שדואגת לבת ולא כמו אמא שזקוקה לטיפולה.
שעה שלמה צילמתי אותן, כמעט בלי להוציא הגה. לא ראיתי הרבה, כי כל הזמן הזה העיניים שלי היו מלאות דמעות.
תמיד אני מצלמת מהבטן. מעולם זה לא היה מוחשי, נכון, מדוייק ונוכח כל כך כמו בבוקר הזה.
