אודותיי

למרות שרוב חיי ניהלתי דו שיח אינטימי עם עצמי, נדמה לי שרק לפני כחמש שנים הבנתי בבת אחת שיש בי עולם פנימי שאין אני חולקת עם איש. כמו ישות נסתרת, החיה בדממה כל כך עמוקה בתוכי שאפילו אני איני מודעת לקיומה.

מוזר היה לגלות זאת, הרי הדבר היה מונח שם כול השנים  ברור כשמש. שכבה שלמה של סוד, של דברים שמבצבצים  להם לפתע כמו קצה קרחון ומרמזים על תהומות עמוקים מחקר הקבורים תחת מעטה דק של ידיעה.

זה לא היה קשור לבושה או למוכנות לחשיפה. בדרך כלל דווקא אותם אנשים המוכנים לחשוף בצורה שערורייתית את חייהם, הם אלו המסתירים יותר מכול את פנימיותם.

אולי  תחושת בדידות, חוסר אמון שאפשר לחלוק מעמקים עם אחרים, קוד תרבותי המחייב סוג של מרחק, חשש מקרבה ומרגש עז, הרגל מתמשך מילדות שאין מראים חולשה, או אפילו הפחד להשתגע?

עם הגילוי המרעיש (והמובן מאליו )התחלתי בחקירה אינטנסיבית לגבי המרחב הנסתר הזה. סירבתי לקרוא לו "התת המודע שלי" שם שהפך להיות בלוי ושטוח מרוב שימוש. עלה בי צורך עז ודחוף לגעת בו, למששו, להבין את מהותו, לראות ממה הוא עשויי להיות עירומה כליל מולו.

יכולתי לבוא במגע עם האפשרות שהתערטלות כזו תשחרר המון מתח המוחזק כמצב קבוע בגוף, תוכל לאפשר לי להתמזג עם אורח חיים טבעי יותר, פחות נשלט והרבה פחות קונפליקטואלי.

הזיהוי שהמרחב דורש ממני כנות מכאיבה, לא אחר לבוא. ראיתי שחומות ההגנה בנויות מקירות תמך עבים של "דימוי עצמי" שומר הסף מפני הפער המתמיד בין ההתנהלות והתנהגויות שלי ביום יום לבין הסיפור שאני אוהבת לספר לעצמי על עצמי. למשל יכולתי להשתולל מזעם בעקבות, נאמר, משהו שמישהו העז לומר לי, ובמקביל לשמור בקלות על דימויי עצמי שאני אישה שלווה ומכילה. בקיצור לא לתת לעובדות לבלבל אותי ולהיצמד למה שחשבתי שהנו נכון ראוי ונעלה.

גיליתי לתדהמתי (באמת הייתה שם תדהמה!) שפעמים רבות אני מדמיינת ומשננת לעצמי בקול שאנשים מסוימים מתפעלים ממני ואף חוזרת בקול באזני עצמי על מה ששמעתי אותם אומרים או על מה שקיוויתי ודמיינתי שהם אומרים עלי.

הגילוי הזה טלטל אותי והביך אותי עד מאוד. באתי במגע עם  מנגנון הגנה מתוחכם שפועל באופן מתמיד, כמו בוכנה של מנוע חסר מנוחה, המפמפם דימויים ומחשבות לתוך הכרתי ומייצר שם באופן קבוע תחושה שאני בסדר, תחושה שאני נאהבת, מוערכת ושווה.

אני זוכרת ערב אחד באותה שנה, שבו התנגשתי שוב בכנות חסרת הפשרות שהחלה  לקלף ולערטל את חיי. אני מביאה פיסקה קצרצרה שכתבתי אז בעקבות ביקור של חבר, אמן, שהגיע אלי לסטודיו לראות את עבודותיי האחרונות:

7.5.08

"עירומה תחת שקרי, תחת התשוקה הרודפת אותי להיות מישהו. עירום המגלה עד כמה אני זקוקה לאישור מבחוץ, עד כמה אין אני יודעת עדיין לשחק, להשתעשע, מתוך רצון אמתי לחקור ולגלות.

הפגישה עם איתן טלטלה אותי עמוקות.

הוא ראה את השקר, את המוטיבציה שמאחורי כל ציור. הוא ראה שאני מציירת אותם ולא השיגעון."

נדמה לי עכשיו במרחק ראוי של זמן, שבמילה שיגעון התכוונתי למרחב חסר שליטה, נקי מדימויי עצמי, נקי מאג'נדה של תוצאה בתוך התהליך האמנותי.

אני מבינה שבאותה תקופה הסכמתי סוף סוף לראות. לא בהכרח לראות את עצמי מכוון ש"עצמי" מסתבר זה תופעה משתנה מרגע לרגע, אלא לראות את מה שבאמת ישנו שם, ללא הדימוי העצמי המנהל את ההצגה.

אני מסיקה שהשלב החשוב הראשון באינטימיות עם עצמנו, הוא המוכנות לראות באיזה רעיונות אנו מחזיקים לגבי זהותנו ולהסכים שאין אנו זקוקים להם יותר.

יכול להיות שזה פשוט לסובב את כיוון העיניים המביטות החוצה כלפי פנים, להפנות את המבט המחפש מראה ואישור לקיומו, כלפי אותם מעמקים מסתוריים החבויים בתוכנו. ההיפוך הזה משנה את אופן הפעולה שלנו בעולם. במקום לייצר דימויי (פעולה שיש בה אלימות וקושי) אנו הופכים להיות קשובים למרחב של רכות עדינה. כמו עלי כותרת מסתוריים העומדים לפרוח, כמו רחם עמוקה הלוחשת לנו בחמימות ובמתיקות מילים שנוגעות בנו ובחיים עצמם.

בתקופה האחרונה התחלתי לכתוב בלוג אישי. בהתחלה הוא היה פחות אישי, אבל עם הזמן שחלף גיליתי שהצורך היחיד האמתי שמתקיים בתוכי הוא הצורך באינטימיות עם עצמי ועם אחרים. גיליתי שאפילו המצלמה הינה רק תירוץ ליותר ויותר אינטימיות עם כול מה שהיא פוגשת.

אני מסיימת  בפסקה  מיומני היקר חברי האינטימי שחלק עמי את סודותיי, שאינם עוד:

"בסופו של דבר התשוקה העמוקה ביותר שלי הייתה לשתף. זה מוזר תמיד חשבתי שהתשוקות שיש בי הן למגע, לאהבה ,להכרה, אבל פתאום אני יושבת כאן במטבח וליבי גואה על גדותיו, גואה ברמה שכמעט לא ניתן להכילה ואני רק בודקת את מי אפשר לשתף בעדינות הזו. בכמיהה הנוקבת אל הפרטים הקטנים, הכמיהה להתגלות, להיות מחולקים מועברים מלב אל לב, לנגיעה משותפת ,לצלול אל תוכם מתוך פתיחות ורכות. כול עוד נשמת חיים באפי אחפש אחר האדם האחד והרבים, שאתו או איתם יהיה זה אפשרי".