אודותיי

רונית ולפר, 51 שנים של אוגוסט חם.

אמא ליונתן, דניאל ועופריקי. בת זוג לדוידי.

גרה במושב מגדים עם שלג (כלב שפיץ) ושושה (חתולה אנטיפתית אך יפיפיה).

חזרתי אל הצילום אחרי שנים רבות של עשייה בתחומים שונים. 

הצילום, אהבת חיי, היה שם כל הזמן וחיכה. הנחתי את המגדל וחדר החושך בפינה, עטופים בשחור ומחכים לרגע שאפרוץ מחדש.

הסבב הראשון היה אחרי לימודי אמנות באוניברסיטה.

4 שנים מכוננות בחיי במכללת ויצו בחוג לצילום. במהלך השנה השלישית הוזמנתי להציג במסגרת הביאנלה האמריקאית לצילום. הדרך החלה להסלל והוזמנתי להציג בברלין. החלו קשרים עם גלריות ביפן.

החלום היה לפתוח סטודיו לצילום בתל אביב, להמשיך את התפתחותי בעולם האמנות.

ההוא שם למעלה תכנן לי תוכניות משלו וזימן לי את האיש של חיי. התחתנתי תוך 6 חודשים. בני נולד לאחר שנה.

חישבתי מסלול מחדש.

האמנות הפנתה מקום ליצירה של חיי. משפחתי.

למדתי דברים רבים ושונים שהיו נכונים לחיי באותה עת.

הצילום איבד את מקומו והערפול הקהה את חושיי. היצירה, היצר- כבו.

הסבב השני שלי של מפגש עם צילום, היה כשהמרצה של, מעולם כישורי החשיבה,  דחפה אותי לעבוד עם תלמידים בעלי לקות בתקשורת ולפתח חשיבה באמצעות צילום.

פיתחתי שיטה הנשענת על תיווך למידה ועקרונות העשרה אינסטרומנטאלית באמצעות צילום. תלמידיי בגילאים 4-12 שהיו ברובם על הקשת האוטיסטית, לימדו אותי את כוחו של דימוי חזותי ואת היכולות המופלאות שלהם בערוץ זה.

יכולותיהם קיבלו במה במוזאון הישראלי לצילום בתל חי ובבית גבריאל שעל חוף הכנרת. אני פניתי לחקירה ולמידה ונרשמתי ללימודי תואר שני באוריינות חזותית.

אחרי 3 שנים מופלאות נאלצתי לפרוש מעבודתי בשל העדר תקציב (משרד החינוך נכנס לבית הספר שהיה במעמד 'נסויי'). לאחר שנתיים נוספות במערכת החינוך הבנתי שאני חוזרת לאהבת חיי.

במהלך יולי 2013, לאחר איסוף כוחות ויציאה ממצב של תשישות פיזית ומנטאלית, החלטתי לחזור את המצלמה. שבועות של טעיה ותהיה הביאו אותי לחשוב ולהבין שהתשוקה שלי נמצאת במפגש עם אישה שרוצה לחוות את עצמה. הבנתי שלמפגש כזה יש ערך רב הרבה יותר מצילום. חשוב לי שהתמונות תהיינה 'קטנות' ולא גרנדיוזיות, נטולות פומפוזיות ואפקטים. הקסם קורה בין האלמנטים בצילום, בין המבט לחיתוך , בין המבע למסגרת. הקסם קורה בתוכה. הוא לא צריך פילטרים מיוחדים לאפקטים, הוא צריך אור נקי שיאפשר לו לעבור, שלא יפריע לו דבר, שיזרום ויחבר.

ואני? 

"ואני תפקידי לנגב לך את הדמעות", לאפשר לאישה להתרגש מעצמה.

זו המתנה שקיבלתי לחיי. אני מודה עליה בכל מאודי.

שלכן באהבה,

רונית