lior_mann
תכנית לימודים ייחודית ועשירה, לפיתוח יכולות ביטוי אמנותי דרך צילום.
התהליך נבנה במלאכת מחשבת על מנת לייצר חוויה מכוננת ומעצבת, ולעורר יצירתיות הנושאת חותם אישי, עומק ותעוזה.
הזמן עצר מלכת, החללים ריקים, ממתינים להתמלא בחיים. קולות ילדים לא נשמעים. הענק, מתבונן בגנו היפה והשומם. ואנחנו, ענקיות טובות, נשמעות להנחיות, ורואות איך כל הדומם הזה מספר לנו סיפור, מנגן את מנגינת חיינו.
אישה בין קירות. מטפסת עליהם, רוקדת ביניהם, נמוגה לתוכם.
זהו סיפור ויזואלי של נשים בתקופת הבידוד, העוצר, הסגר.
על הנפש שמבקשת לנסוק, זועקת אל החוץ, ממתינה נצחים, נשברת ומתגלה.
חג פסח 2020 יהיה החג שיזכר בתולדות החברה הישראלית כחג שטלטל את אדמת המסורת, המנהגים והמשפחתיות. ליל סדר עם לפטופים לצד הגדות. הורים צעירים מחביאים אפיקומן במקום סבא וסבתא. סדר לשניים. סדר לבד. סגר. רחובות שוממים, אביב מתפרץ על כל צבעיו, גשם פתאומי, מצות, כפפות. וכבר לא לגמרי בטוח אם אליהו הנביא מוזמן לבקר. הרבה השתנה.
בוקר עד לילה של שגרה חדשה. חלקנו בודדות בבית שקט מחפשות קרבה דרך מסכים, חלקנו צמאות לשקט מחפשות פעילויות לילדים שמטפסים על קירות הבית. גם הם, מתמודדים. מבודדים. משחקי כדור בין קירות, טיפוס על שולחנות, תקשורת דרך מסכים. רגעים של אינטימיות וקירבה. רגעים של חשבון נפש. כפפות חד פעמיות, מסיכות, קניות בכמויות. סימנים של תקופה.
בתוך גזירת הבידוד שהביאה הקורונה, הפך המסך להיות הדרך העיקרית בה אנחנו מתקשרות עם העולם. הטלוויזיה, הטאבלט, הלפטופ, הנייד, החליפו את המפגשים, את החיבוקים, אפילו את התעמלות הבוקר. צילומי המסכים מספרים לנו על החדשות שזורמות לסלון לצד האסקפיזם, יושבי הבית המכונסים בעולמם הוירטואלי, השיחות עם הילדים והנכדים, ובעיקר הכמיהה למגע ולקרבה אמיתית.
ענבל כהן חמו
בשנה שאחרי זה, כבר ברור שאני נוסעת לפסטיבל. ושוב סדנאות והתנסויות. וגם מופע – אבל יש המתנה לפני המופע, והחברה שבאה איתי נסעה, ואני משועממת. ובאולם בפנים – כמה להקות עורכות חזרות למופע. ואני שואלת אם אפשר לחצות את הסף, את הדלת הסגורה, לאולם המופעים. ומתברר שאין בעיה, הדלת נפתחת ואני נכנסת. אל האולם החשוך, אל הקסם שבמחול, מקרוב, דרך העדשה. ומשם הדברים התגלגלו, למדור צילום ולצילומי מחול במגזין אינטרנטי שאת
הניוזלטר של נשים מצלמות
עדכון חודשי על מועדי קורסים ותכנית הלימודים