lior_mann

ענבל כהן חמו

בשנה שאחרי זה, כבר ברור שאני נוסעת לפסטיבל. ושוב סדנאות והתנסויות. וגם מופע – אבל יש המתנה לפני המופע, והחברה שבאה איתי נסעה, ואני משועממת. ובאולם בפנים – כמה להקות עורכות חזרות למופע. ואני שואלת אם אפשר לחצות את הסף, את הדלת הסגורה, לאולם המופעים. ומתברר שאין בעיה, הדלת נפתחת ואני נכנסת. אל האולם החשוך, אל הקסם שבמחול, מקרוב, דרך העדשה. ומשם הדברים התגלגלו, למדור צילום ולצילומי מחול במגזין אינטרנטי שאת

אליסיה שחף

הדימויים שמקיפים ומציפים אותי מכל עבר לא נראים כמוני. בקולנוע, באופנה, במגזינים, לנשים יש גוף "מושלם", נטול שומנים מיותרים, הן גבוהות, רזות, עם עור מושלם ושיער מושלם ובטן שטוחה ושדיים עגולים וזקורים. אלה דימויים שמאלצים אותי לערוך בדיקה ושיפוט קפדניים, לפרק ולמיין את הגוף לאזורים טובים ולא טובים. אבל כשאני מפנה את העיניים אל הנשים שבסביבה הקרובה והרחוקה שלי – אני רואה אותן שונות שנות אור מהדימויים האלה. העור לא תמיד חלק, השדיים לא תמיד עגולים וזקורים, הבטן לא תמיד שטוחה.

נויה אלון

אני אוהבת להשיל את הבגדים מעלי. אוהבת להרגיש בעור את תנועת האוויר על גופי. אוהבת את החיבור של הגוף לאגלי המים שבאוויר. מרגישה איך כל הגוף שלי נושם. כשהגוף שלי ערום אני שלמה. מחוברת. אחת עם הרוח. הגוף שלי משיל מעליו את הקליפות בקלות רבה כשאני לבד עם עצמי. כשאני לא לבד יורדות קודם הקליפות של הנפש. ואחר כך הקליפות של הגוף. חשיפה. עירום. התערטלות. ארוטיקה. מיניות. השם שישמור…

חדוה שפרעם

בסופו של דבר התשוקה העמוקה ביותר שלי הייתה לשתף. זה מוזר תמיד חשבתי שהתשוקות שיש בי הן למגע, לאהבה, להכרה, אבל פתאום אני יושבת כאן במטבח וליבי גואה על גדותיו, גואה ברמה שכמעט לא ניתן להכילה ואני רק בודקת את מי אפשר לשתף בעדינות הזו. בכמיהה הנוקבת אל הפרטים הקטנים, הכמיהה להתגלות, להיות מחולקים מועברים מלב אל לב, לנגיעה משותפת, לצלול אל תוכם מתוך פתיחות ורכות. כול עוד נשמת חיים באפי אחפש אחר האדם האחד והרבים, שאתו או איתם יהיה זה אפשרי

ענבל טימור

מהפעם הראשונה ששמעתי על אירוע ה  BURNING MAN -בנוואדה התעוררה בי סקרנות גדולה ורציתי ליסוע ולחוות אותו בעצמי. יחד עם הסקרנות והרצון עלו גם פחדים גדולים… אני אוהבת מאוד הרפתקאות ויכולה להסחף – מה יכול לקרות לי שם, שאלתי את עצמי ונשארתי סקרנית וזהירה.

שרית חביב

בצהריים דפק הדוור. בקופסא היו זוג משקפי סקי, ורודות. כשקרעתי את העטיפה, והרכבתי אותם, צרחתי אל הבית שהיה עמוס במזוודות, שקיות ואקום, תחפושות, כובעים ומים מינרלים, בכמויות בלתי הגיוניות. רשימות רדפו רשימות. לא לשכוח דבר, שחלילה לא יהיה לי קר, שאתמודד עם סופות החול והאבק, עם המרחק, עם זה שאני נוסעת לבד, עם זה שעומד להגיע לשם איש שאהבתי בסערה לא מכבר, שיודע לבלבל לי את הלב, וגם, עם בקשה להתאהב.

חדוה שפרעם

הרבה שנים ניסיתי להמשיך ולחיות את חיי. כמו יונה הנביא ברחתי. לא רציתי להביא את הבשורה לא רציתי לחיות על פיה. זה כאב לי מדי להרגיש באמת כמה זה אבוד. בחיי התחילו לקרות צעדים קטנים איטיים שפשטו מעלי לאט בהדרגתיות את האישה שהייתי. הפכתי לטבעונית, הפסקתי לנעול נעלי עור, הפסקתי לצבור ממון, עזבתי את הקריירה המבטיחה בעולם הקולנוע והטלוויזיה ולמדתי לאיטי לחיות בפשטות גדלה והולכת.

אנהאר מסארווה

שנים עבדתי בפרויקטים משותפים של נשים ערביות ויהודיות שמטרתם לקרב לבבות שנכיר אחד בשני נלמד על תרבות ומנהגים, על החגים והכיף ליצור שותפות וחברות בין המשתתפות. זו הייתה תקופה ארוכה של חיים בדו קיום, בניית חברה משותפת המבוססת על כבוד והערכה ותחושת בטחון. אני מאמינה שיש מקום לחיות יחד. שני העמים סבלו שנים ארוכות וזה יגמר רק אם אנחנו נפעל לפי הערכים של האנושיות, נכיר בזולת ונהיה אמפתיים זה כלפי זה. בימים אלו אנחנו עוברים תקופה קשה. במיוחד אחרי רצח הנערים היהודים וגם רצח מוחמד אבו חדיר

אפרת פוג'ה שקד

סאלי מעידה כי צילמה את ילדיה במשך תקופה ארוכה כמעט כל יום. השאיפה שלה הייתה להגיע לצילומים בהם ילדיה מרגישים נינוחים מול המצלמה ולא יעשו "פוזות" גם כשמדובר ברגעים מביכים של הרטבה במיטה, פציעה באף, התמודדות עם בשורת מוות או זמן אינטימי ביחד בעירום. ואכן, יש משהו כמעט ולא אפשרי בצילומיה, סצינות שלא ברור כיצד הן קרו, רגעים טבעיים אליהם הצטרף משהו נוסף, משהו מהקסם האלוהי ומוכנות של מן כאמנית וצלמת לחלוק את כל אלה עם הציבור.