lior_mann

חדוה שפרעם

דיאן צילמה הרבה אנשים חריגים ומעוותים. כשמתבוננים בצילומים, יש תחושה של התמזגות שלה איתם כאילו שהגבולות בינה למצולמים היטשטשו, והחריגות, המוזרויות, המומים והעיוותים הפכו לחלק מהתפישה העצמית שלה. נדמה כי היא צילמה מתוך קירבה חסרת גבולות, כאילו לא היו בה היכולת או הרצון, לייצר את הדופן השקופה שמגדירה את ה"אני" ואת ה"אחר"

חדוה שפרעם

התמונה המפורסמת ביותר שלה, אשר נכנסה להיסטוריה וחוללה שינוי עצום ביחסו של הציבור האמריקאי, היתה "האם הנודדת". ביומנה מספרת לאנג על פגישתה עם האישה שהפכה להיות הסימבול, לא רק של השפל הגדול, אלא לסבל, למאבק ולקושי הקיומי של האדם באשר הוא: "אם עייפה ונואשת לכדה את תשומת ליבי והתקרבתי אליה, כאילו מגנט משך אותי לכיוונה. איני זוכרת אם הסברתי מי אני, מה תפקידי ומדוע אני נושאת מצלמה, אך זכור לי בבירור שהיא לא שאלה אף שאלה.

אפרת פוג'ה שקד

בחלל הראשון של התערוכה מתועדים עיוורים שכך נולדו ומעולם לא זכו לראות את שעינינו רואות. בראיון אישי שואלת סופי קאל את כל אחד מהם שאלה אחת – מה בעיניכם מצטייר כיופי (What your image of beauty). לצד כל פורטרט בו המצולם מתועד עם עיניו הבלתי מפוקסות כלפינו (ולמעשה, כלפי המצלמה), ישנה תשובתו ממוסגרת אף היא. החיבור בין הצילום והטקסט ללא ספק נותן ערך מוסף גדול, שכן צילום לא היה מביא בהכרח את אותו עומק כשמדובר בנושא כה טעון כמו עיוורון וכיצד תופס העיוור את העולם הגשמי הבלתי נראה לעיניו.

אפרת פוג'ה שקד

בזמן די קצר הלכו לעולמם שתי דמויות משמעותיות בחייה – אהובתה, סוזן ואביה, סאם. את שניהם היא תיעדה, לא פחדה להישיר מבט למקרי המוות שקרו בחייה, לאובדן הכל-כך משמעותי. דרך המצלמה הביאה אנני פיוטיות לאובדן האישי שלה – סוזן, אהובתה, הייתה פה ועזבה ואילו לאנני נשאר עוד זמן כאן עם היצירה שלה, ועם שלושת בנותיה – שרה הבכורה, ושתי התאומות סאם וסוזן שנקראו על שם האנשים היקרים שאיבדה. בעקבות האובדן כך היא אומרת, הסתבר לה שהיצירה שלה היא מערכת היחסים הגדולה של חייה.
ילדים החיים במוסדות חשים עצמם פעמים רבות כבלתי נראים. התהליך שהובלנו ב"שני בחמש" היה ניסיון לחשיפה ממושכת בתוך מערכת יחסים אינטימית ההולכת ונבנית עם הצלמת, בה לאט לאט יוכלו הנערים להתוודע באופן מקיף ועמוק לבבואתם הנשקפת דרך העדשה. אותה נוכחות חמקמקה של עצמיות, של מראה הפנים הצומחות, נעלמות, מתבגרות ומשתנות. כל יום שני בשעה חמש, למשך חודשיים, נפגשו שבע צלמות עם שבעה נערים ונערות מפגש מיוחד, אחר, הטעון במטען הציפיות של נערים הגדלים ללא אלבומי תמונות משפחתיים המתעדים את צעדיהם בגאווה הורית.
בעקבות סוגיית ההדרה, בחרנו להחזיר את הנשים למרחב הציבורי. מאה אחוז של נראות ונוכחות דרך מאה דיוקנאות שהוצגו בתיאטרון ירושלים. שישים הצלמות של הפרויקט הענק והמיוחד הזה הן נשים מתוך החברה הישראלית שמביטות על המצולמות שלהן בגובה העיניים. מהצילומים נשיות אשר חוצה גבולות של גיל, רקע לאומי והשתייכות חברתית או דתית, ומכילה מנעד רחב של סיטואציות פנימיות וחיצוניות, מצבי רוח, רגעים קשים ורגעי ברכה.

נויה אלון

בגילי הנפלא הנני מלאה בהמון ניסיון וכמה קמטים שרואים והמון שלא רואים מתחת לבגדים ואהבות משומשות ואיזו נינוחות ומידה של משמעות ושמחה.כן אני שמחה להיות בגילי.פעם מזמן זה נראה לי סוף החיים.בחסד האל אני כאן. היו לי אי אילו ויכוחים עם מלאך המוות בשלבים מסוימים של חיי אבל בכל זאת אני כאן וחיה חיים מלאים.

פרסטו נאג'י

בעצם, החופש תמיד נמצא אצלנו בידיים ומתחת לאף :-) אנחנו אנשים חזקים ומשוחררים שאנחנו מתחברים לאמת שלנו, לדרך הלב שלנו ולא לקלישאות חברתיות. שאנחנו קשובים ולא חוששים להביע את דעתנו, רצונותינו ופשוט ללכת את הדרך. כי המלך הוא עירום ובמקרה הספציפי הזה, המלכה ;)

מירית הר לב

בהתחלה את באופוריה, כולם מתלהבים, את מפצה את עצמך על הפעמים שהתפשרת על בגד ים, שלא לבשת בגדים מסויימים כי זה לא נראה טוב ואת נכנסת ללופ שהכל בסדר, הרופאים אמרו לי שזה יסתדר והגוף יתרגל – אבל הוא לא! הניתוחים גרמו לי לשנוא את כל מה שאני אוהבת בחיים שלי: רכיבה על סוסים, אופנועים, טיפוס על קירות.

ליאור מן

כשמישהי נאבקת בגוף שלה ואפילו לא מכירה את המושג מיתוס היופי, היא בטוחה שההתמודדות שלה מאוד אישית, הגיהנום הקטן והפרטי שלה. זה מקום בודד מאוד, מתעתע ומחליש. וכדי לנצח במערכה, אישה חייבת להבין עם מה בעצם היא נלחמת ואיזה כוחות פועלים עליה.