בלוג

ענבל טימור

מהפעם הראשונה ששמעתי על אירוע ה  BURNING MAN -בנוואדה התעוררה בי סקרנות גדולה ורציתי ליסוע ולחוות אותו בעצמי. יחד עם הסקרנות והרצון עלו גם פחדים גדולים… אני אוהבת מאוד הרפתקאות ויכולה להסחף – מה יכול לקרות לי שם, שאלתי את עצמי ונשארתי סקרנית וזהירה.

שרית חביב

בצהריים דפק הדוור. בקופסא היו זוג משקפי סקי, ורודות. כשקרעתי את העטיפה, והרכבתי אותם, צרחתי אל הבית שהיה עמוס במזוודות, שקיות ואקום, תחפושות, כובעים ומים מינרלים, בכמויות בלתי הגיוניות. רשימות רדפו רשימות. לא לשכוח דבר, שחלילה לא יהיה לי קר, שאתמודד עם סופות החול והאבק, עם המרחק, עם זה שאני נוסעת לבד, עם זה שעומד להגיע לשם איש שאהבתי בסערה לא מכבר, שיודע לבלבל לי את הלב, וגם, עם בקשה להתאהב.

חדוה שפרעם

הרבה שנים ניסיתי להמשיך ולחיות את חיי. כמו יונה הנביא ברחתי. לא רציתי להביא את הבשורה לא רציתי לחיות על פיה. זה כאב לי מדי להרגיש באמת כמה זה אבוד. בחיי התחילו לקרות צעדים קטנים איטיים שפשטו מעלי לאט בהדרגתיות את האישה שהייתי. הפכתי לטבעונית, הפסקתי לנעול נעלי עור, הפסקתי לצבור ממון, עזבתי את הקריירה המבטיחה בעולם הקולנוע והטלוויזיה ולמדתי לאיטי לחיות בפשטות גדלה והולכת.

אנהאר מסארווה

שנים עבדתי בפרויקטים משותפים של נשים ערביות ויהודיות שמטרתם לקרב לבבות שנכיר אחד בשני נלמד על תרבות ומנהגים, על החגים והכיף ליצור שותפות וחברות בין המשתתפות. זו הייתה תקופה ארוכה של חיים בדו קיום, בניית חברה משותפת המבוססת על כבוד והערכה ותחושת בטחון. אני מאמינה שיש מקום לחיות יחד. שני העמים סבלו שנים ארוכות וזה יגמר רק אם אנחנו נפעל לפי הערכים של האנושיות, נכיר בזולת ונהיה אמפתיים זה כלפי זה. בימים אלו אנחנו עוברים תקופה קשה. במיוחד אחרי רצח הנערים היהודים וגם רצח מוחמד אבו חדיר

אפרת פוג'ה שקד

סאלי מעידה כי צילמה את ילדיה במשך תקופה ארוכה כמעט כל יום. השאיפה שלה הייתה להגיע לצילומים בהם ילדיה מרגישים נינוחים מול המצלמה ולא יעשו "פוזות" גם כשמדובר ברגעים מביכים של הרטבה במיטה, פציעה באף, התמודדות עם בשורת מוות או זמן אינטימי ביחד בעירום. ואכן, יש משהו כמעט ולא אפשרי בצילומיה, סצינות שלא ברור כיצד הן קרו, רגעים טבעיים אליהם הצטרף משהו נוסף, משהו מהקסם האלוהי ומוכנות של מן כאמנית וצלמת לחלוק את כל אלה עם הציבור.

חדוה שפרעם

דיאן צילמה הרבה אנשים חריגים ומעוותים. כשמתבוננים בצילומים, יש תחושה של התמזגות שלה איתם כאילו שהגבולות בינה למצולמים היטשטשו, והחריגות, המוזרויות, המומים והעיוותים הפכו לחלק מהתפישה העצמית שלה. נדמה כי היא צילמה מתוך קירבה חסרת גבולות, כאילו לא היו בה היכולת או הרצון, לייצר את הדופן השקופה שמגדירה את ה"אני" ואת ה"אחר"

חדוה שפרעם

התמונה המפורסמת ביותר שלה, אשר נכנסה להיסטוריה וחוללה שינוי עצום ביחסו של הציבור האמריקאי, היתה "האם הנודדת". ביומנה מספרת לאנג על פגישתה עם האישה שהפכה להיות הסימבול, לא רק של השפל הגדול, אלא לסבל, למאבק ולקושי הקיומי של האדם באשר הוא: "אם עייפה ונואשת לכדה את תשומת ליבי והתקרבתי אליה, כאילו מגנט משך אותי לכיוונה. איני זוכרת אם הסברתי מי אני, מה תפקידי ומדוע אני נושאת מצלמה, אך זכור לי בבירור שהיא לא שאלה אף שאלה.

אפרת פוג'ה שקד

בחלל הראשון של התערוכה מתועדים עיוורים שכך נולדו ומעולם לא זכו לראות את שעינינו רואות. בראיון אישי שואלת סופי קאל את כל אחד מהם שאלה אחת – מה בעיניכם מצטייר כיופי (What your image of beauty). לצד כל פורטרט בו המצולם מתועד עם עיניו הבלתי מפוקסות כלפינו (ולמעשה, כלפי המצלמה), ישנה תשובתו ממוסגרת אף היא. החיבור בין הצילום והטקסט ללא ספק נותן ערך מוסף גדול, שכן צילום לא היה מביא בהכרח את אותו עומק כשמדובר בנושא כה טעון כמו עיוורון וכיצד תופס העיוור את העולם הגשמי הבלתי נראה לעיניו.

אפרת פוג'ה שקד

בזמן די קצר הלכו לעולמם שתי דמויות משמעותיות בחייה – אהובתה, סוזן ואביה, סאם. את שניהם היא תיעדה, לא פחדה להישיר מבט למקרי המוות שקרו בחייה, לאובדן הכל-כך משמעותי. דרך המצלמה הביאה אנני פיוטיות לאובדן האישי שלה – סוזן, אהובתה, הייתה פה ועזבה ואילו לאנני נשאר עוד זמן כאן עם היצירה שלה, ועם שלושת בנותיה – שרה הבכורה, ושתי התאומות סאם וסוזן שנקראו על שם האנשים היקרים שאיבדה. בעקבות האובדן כך היא אומרת, הסתבר לה שהיצירה שלה היא מערכת היחסים הגדולה של חייה.

נויה אלון

בגילי הנפלא הנני מלאה בהמון ניסיון וכמה קמטים שרואים והמון שלא רואים מתחת לבגדים ואהבות משומשות ואיזו נינוחות ומידה של משמעות ושמחה.כן אני שמחה להיות בגילי.פעם מזמן זה נראה לי סוף החיים.בחסד האל אני כאן. היו לי אי אילו ויכוחים עם מלאך המוות בשלבים מסוימים של חיי אבל בכל זאת אני כאן וחיה חיים מלאים.