בלוג

ליאור מן

יש משהו מופתי ואלמותי בבחירה של הנשים האלה לגעת בחומרי חייהן דרך המצלמה ולהשמיע קול אחד, רגיש, פגיע, שמוכן לגעת ולהינגע, שמוכן ליצור. כשאני מביטה על הפנים של הנשים הללו, הן נותנות לי כוח ומחזקות את ידיי במסע חיי שלי – כאדם, כאישה וכצלמת. אני רואה בהן יופי שנקנה בזכות ולא בחסד, אני רואה בהן את האומץ לגעת באור עוד ועוד, עד שהוא בוקע מבפנים.

ליזה פוטרמן

חיוך לח עולה על פניו בכל פעם שמבטו פוגש אותה, בכל פעם שידיו אוחזות באצבעותיה הרכות למחצה, בכל פעם שמצחו נוגע במצחה.  פניה נותרות ללא שינוי, אך מצחו אוהב את מצחה. האהבה הזו של המצח שלו ניכרת במפגש ביניהם. 

ליזה פוטרמן

בכל פעם מחדש אני פוגשת את עצמי ושואלת שאלות על יחסינו לאן. מה אגיד ומה אומר, נראה שבינתיים אנחנו מתקרבות, אין ספק שקירבה כזו טרם פגשתי. והרומנטיקה, וואו אל תשאלו, בעצם תשאלו, תדרשו לדעת, ותחגגו את אי הידיעה. את השאלות אני שואלת לבד וביחד, עם נשים וגברים, שואלת מתוך אומץ ומתוך פחד מוות. שואלת מתוך המצלמה, מתוך הגוף.

ליאור מן

פתאום יושב מולי גבר עם מבט כחול וקצת ביישן ואומר לי בתרעומת מהוססת – "למה אתן מדירות את הגברים מהשיח הפמיניסטי? אני פמיניסט, אני אבא לילדה, השוויון חשוב גם לי, ואם אתן לא כוללות אותנו בשיח, אז איך נוכל להרגיש את האחריות המשותפת שיש לנו?" שאלה ממש ממש טובה!

עירית לרון

סלגדו יוצר באמצעות הצילום "תודעה כוזבת" של יופי המתנפצת אל מול האמת והמציאות האכזרית של עבדות כורי הזהב. בתהליך של שימוש באמצעים אסטטיים, מרגיעים, הנשענים על ידע ותפיסות קודמות של הצופה, הוא מפתה אותו להתקרב ולהתבונן עמוק אל תוך המציאות ולהבין את אשר רואות עיניו ואת אשר הוא אינו יכול להתחמק ולהתעלם ממנו יותר. זהו אותו רגע של גילוי שמאפשר המרחב האוטונומי של הצילום. הניגוד שבין היופי המושלם והמפעים של המכלול לבין המציאות הקשה והאכזרית שמתגלה מקרוב בפרטי הצילום הוא זה המעורר את המחשבה הביקורתית.

אוראל מור יוסף

במהלך ואחרי הטקס שכחתי איך מדברים, לא היה רצף מחשבתי וזנחתי את הנסיון להבין. התקשיתי עם מילים. איבוד השליטה וההתמסרות לרגש היו כל הווייתי.רגש זה חומר חזק. הכי חזק שאני מכירה. ואנחנו רגש בבשר. בשר שאוצר רגש. כל מרקם, כל קיפול, כל זווית.

ענבל כהן חמו

בשנה שאחרי זה, כבר ברור שאני נוסעת לפסטיבל. ושוב סדנאות והתנסויות. וגם מופע – אבל יש המתנה לפני המופע, והחברה שבאה איתי נסעה, ואני משועממת. ובאולם בפנים – כמה להקות עורכות חזרות למופע. ואני שואלת אם אפשר לחצות את הסף, את הדלת הסגורה, לאולם המופעים. ומתברר שאין בעיה, הדלת נפתחת ואני נכנסת. אל האולם החשוך, אל הקסם שבמחול, מקרוב, דרך העדשה. ומשם הדברים התגלגלו, למדור צילום ולצילומי מחול במגזין אינטרנטי שאת