"וואבי סאבי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים. זהו יופיים של דברים פשוטים וצנועים. זהו יופיים של דברים לא מקובלים."
לאונרד קורן, וואבי סאבי, (הוצאת אסיה)
אם תשאלו יפני מהו וואבי סאבי, הוא יאמר שקשה להסביר את המושג הזה במילים, אך כל יפני מבין את התחושה המתלווה אליהן. על מנת להתחיל ולמשש את כוחו וייחודיותו של עיקרון הוואבי סאבי, חייבים להבין מעט את התפישה ודרך החיים של הזן , נדמה לי שלא נתן להפריד בין הפילוסופיה שלו לבין המהות של הוואבי סאבי.
בן עמי שילוני שחי ביפן וכתב שלושה ספרים מאירי עיניים על התרבות וההיסטוריה היפנית, מדבר על תחושת העמימות והערפול כעיקרון מנחה בתרבות היפנית, הן באמנות והיפנית הן בזן: "בנגוד לתרבות המערבית הדורשת התנסחות ברורה, מעדיפה התרבות היפנית את האמירה המעורפלת" (יפן במבט אישי, הוצאת שוקן). בן עמי מסביר ששיר אהבה יפני לעולם לא ידבר על הרגש עצמו אלא יסתפק ברמיזה מעודנת. מטרת הנימוס היא להשיג הרמוניה, שהיא האסתטיקה של יחסי אנוש. הזן בודהיזם שהתפתח ביפן קשה מאוד להבנה עבורנו, אנשי המערב. הזן מכוון את האדם לרגע של התגלות ישירה, המתרחשת במעין קריסה שבה התופס בבת אחת נעלם אל תוך מושא ההתבוננות עצמו. ברגע הזה, נעלם הזמן והאדם מגלה באופן ישיר את טבעה האמיתי של המציאות.
בעצם אין עץ הדעת
ואף לא כנו של ראי בוהק.
היות שמלכתחילה הכל ריק
היכן יכול האבק לנוח?
(הייקו, מזמור זן, מאת הואי ננג, נזיר זן וראש מנזר שחי במאה ה7 לספירה)
בתרבות המערבית מתייחסים אל אלוהים כבורא היקום הפיזי, אשר הוא עצמו מתקיים מעבר לבריאה ומחוץ לה. אבל תפיסת האלוהות הזנית כוללת את המציאות עצמה על כל המורכבות והיופי שבה. החיים עצמם, הטבע, השינוי, הם כל מה שיש, והם מתגלים ברגע עצמו, במקום שהוא חופשי מזיכרון או מעתיד, כאובייקטיביות טהורה, שבה אין הפרדה ואין זמן. תפיסת כל הקיים כנשגב יוצקת משמעות לחיים עצמם והופכת אותם למסע של דיוק הפעולות שלנו והבאתן לכדי שלמות פנימית וחיצונית כאחד. מכאן התפתחו האמנויות היפניות הנאצלות, כמו אמנות החץ והקשת, הקליגרפיה, שירת ההייקו, טקס התה, שזירת הפרחים, הכנת הנייר ועוד. כולן משרתות את ההווה והפעולה המתרחשת בתוכו, בהרמוניה ובשלמות.
כשאתה הולך-לך
כשאתה יושב-שב
ומעל הכל, אל תהסס.
(מאת דוגן, גדול מורי הזן, שחי ביפן המאה ה-13)
ראייה חודרת זו, החפה מניסיון לפאר את הדברים, להפכם לבלתי מושגים ומחוץ לגדר הטבע, הפכה את התרבות היפנית כולה למעודנת ולקשובה ליופיו של הטבע, לחילופי העונות, לשינויים הקלים ביותר בגדילה ובקמילה, לרחשי הצפרדע הקופצת לתוך שלולית מים וליתוש מזמזם בביצה לפנות ערב. הבריאה עצמה המשתנה, החיים ויופיים הבלתי נתפש, האדם הנעלם אל תוך הריק חסר המחשבה – כל אלו הם נהיית לבו הכמוסה של איש הזן.
עקרון הוואבי סאבי מהדהד עם דברים אלו ברמה עמוקה. הפשטות וחוסר המושלמות של חפץ, קערה או בית, ההתכלות, ההיסדקות, החספוס, סמני הזמן והמים, הטחב הצומח, הריקבון והמוות, הם האסתטיקה הנעלה ביותר. אסתטיקה הקשורה למהלכם של החיים עצמם, לשוויון הנפש מול רגשות עזים ומלאכותיים, ולהתרוממות רוח רגישה ושלווה דווקא אל מול הטבעי הגס והפשוט.
בספרו הנודע של אואקורה קאקוזו, ספר התה, שנכתב בסוף המאה ה-19, בתרגומו הנפלא של יורם קניוק, (הוצאת הקיבוץ המאוחד) כותב המחבר: "פשטותו וטהרו של חדר התה נבעו מן הניסיון להשתוות למנזרי הזן… חכמי התה שלנו היו כולם לומדי זן. הם ביקשו לשזור את רוח תורת הזן בממשיות החיים. לפיכך, החדר, כמו גם יתר האביזרים של טקס התה, משקף רבות ממשנות הזן." בהמשך מביא המחבר פזמון עתיק יומין, המביא את רוחו של בית התה עם הנוגות המעורפלת האופיינית כל כך:
התבוננתי מעבר
פרחים אינם,
גם לא עלים צבועים.
על חוף הים
צריף בודד ניצב
באור הדועך
של ערב סתיו.
בספר של טאניזאקי ג'ואיצ'ירו, "בשבח הצללים" משנת 1933, מתאר המחבר בהנאה עצומה, את איכויותיו של בית השימוש המסורתי: " בית השימוש המסורתי הנו מקום של שלווה נפשית. מילים אינן יכולות לתאר את ההנאה של מי שכרע שם, באור הקלוש, שקוע במחשבות או צופה דרך חלון בגינה… אני מנחש שגדולי המשוררים שלנו חיברו את שירי ההייקו היפים שלהם בזמן שכרעו בבית השימוש. מכל היצירות האדריכליות שלנו, בית השימוש הוא היצירה היפה ביותר".
הבחירה לתאר את קסמו השלו של חדר השירותים אופייני מאוד לתחושת הוואבי סאבי. תחושת נוגות עדינה, רפויה, מלווה את הארכיטקטורה והחפצים הניחנים בתכונות המושלמות באי מושלמותן. נוגות רכה ומהורהרת הנושאת את האדם להגות בחיים הנעים מלידה אל המוות ומפריחה לקמילה. טקס התה והוואבי סאבי קשורים זה לזה בקשר הדוק. קשה לומר אם טקס התה הוא שפיתח את הוואבי סאבי או להיפך. אין ספק שעקרונות הוואבי סאבי נולדו עם יצירת המרחב הזעיר והמוקפד של בית התה. שם בחדרים בעלי האור העמום והמעושן, שרצפתם בוץ גס וקירותיו מפויחים מטויחים וגגו נמוך כך שכל אדם נאלץ להתכופף עם כניסתו אליו, לא משנה אם היה סמוראי מכובד, או נזיר עני ואביון. שם נולדו שניהם כרוכים זה בזה, פשטות הזן וענוות הוואבי סאבי.
החוקים המוסריים של הוואבי סאבי הנם בקצרה:
יש להפטר מכל מה שאינו נחוץ, יש להתמקד בפנימי ולהתעלם מהיררכיה חומרית, החומרים שמהם עשויים החפצים חייבים להיות מחומרים הרגישים לזמן ומאפשרים התכלות והתיישנות, חפצי הוואבי סאבי אדישים לטעם הטוב המקובל, הם צריכים לבטא אינטימיות, חוסר יומרה, ארציות (פשטות, חספוס) ומעורפלות.
קשה מאוד לגעת בכנות וברגישות במושג כה מעורפל מבלי לעשות לו עוול. אני מרגישה שלהבין וואבי סאבי דורש מאתנו להתכופף עמוקות אל האדמה בענווה אינסופית ולהקשיב לכל חומרי הבריאה כאילו היו הם המורים הגדולים ביותר שלנו. עבורי ווואבי סאבי הנו האור הרך, הפנימי ביותר, הלוקח אותי למסע אינטימי להפליא אל תוך הרגישות וההרמוניה שמהם נטווים חיי מרגע לרגע. מסע הממשש את חספוסם הרך והקשה, של טקסטורות, הנמצאות בטבע או במעשי ידי אדם, שנראה לכאורה שהנן מצויות מחוץ לי, אך בחינה נוספת מגלה שאין הדבר כך. אני עשויה מהכליה ומהחומר המתכופף והנסדק, אני היא היופי המתוק עד כאב המתגלה לי. הוואבי סאבי ואני אחד הם.
